הרבה מאוד נקודות זכות נזקפות לזכותו של הספר הזה, ונקודה אחת משמעותית נזקפה לחובתי: כל כך הרבה זמן לקח לי להגיע אליו. חני הייתה הראשונה שהמליצה לי על הספר, מְגֻבָּה בביקורתה היפה והרגישה. ואילו אני מיהרתי לעקם את פניי, לכתוב לה משהו על רשימת קריאה ארוכה כאורך הגלות, ולרטון לעצמי שרק זה חסר לי עכשיו, לא רק ספר מתח, אלא ספר ריגול עתיר סוכנים ומפעילים ומפגעים ושאר מרעין בישין. הלו, אני כּולה מחפש רומן משפחתי קטן ורגיש...
אבל אז, כשכבר סתמתי את הגולל על קריאת הספר, השתלבו להם בהרמוניה מושלמת כמה צלילים שמישהו שם למעלה ככל הנראה טרח להלחין עבורי, ומוזיקת המקרה הוכיחה לי בפעם המי יודע כמה שלעתים המציאות מפתיעה מכל דמיון.
ראשית, הסתבר לי שהמנהל שלי הוא מכר ותיק של הסופר, וכי הם למדו ביחד בכפר הנוער בן שמן (דני, ד"ש חם מאיציק...). המנהל הרעיף שבחים על האדם, על פועלו הביטחוני ועל הספר. ממש באותו הזמן ובתזמון מושלם הצטרף הסופר לקהילת סימניה באופן פעיל, ואיכויות כתיבתו הזדקרו ישר לנגד העין. מה אומר לכם, הסתקרנתי... לקחתי את הספר, התחלתי לקרוא ו... לא יכולתי להפסיק.
ראשית כל, הסיפור מעניין מאוד. העלילה מרתקת והספר שומר על מתח ועניין לכל אורכו, בלי לחטוא בחטא בו חוטאים, לדעתי, ספרי מתח רבים: חטא התפניות והפיתולים העלילתיים ההזויים והמופרכים, הכול לשם הפואנטה. הסיפור כאן הגיוני, אמין ועומד במבחן המציאות, ועם זאת הוא מעניין ומותח מאוד. מבחינתי, הישג נכבד.
אילו הייתי חוקר ספרות היה מעניין אותי לבדוק את הקשר ההדוק בין הסופר לדמותו של הגיבור הראשי בספרי ביכורים. אני חושב שגם כאן נוכל להבחין בקווי דמיון אוטוביוגרפיים בולטים בין מחבר הספר לגיבור הראשי. הידע העצום של הסופר בנושא בוקע מכל שורה בספר, והדבר תורם המון לאותנטיות של העלילה. גם אם לא היה נכתב בגב הספר שהסופר מילא שורה של תפקידים מבצעיים בשב"כ במשך למעלה משני עשורים, ממש לא היה קשה לנחש זאת. דרכי הפעולה המתוחכמות של גוף הביטחון הישראלי מיטיבות להשתקף כאן, בד בבד עם הלך הרוח של מי שניצב מן הצד השני של המתרס, שמובע כאן בצורה אמינה מאוד. ניבים ואמרות ערביים משובצים בסיפור בחן רב, כמו גם מילות סלנג ערביות עסיסיות.
כל ההישגים הללו, האמינות העלילתית, אותנטיות הסיפור והידע העצום של הסופר, בולטים מאוד על רקע ספר אחר שקראתי לפני כשנה, "בוגד" שמו, ספרו של יונתן דה שליט (לא דה שליט נועד להיות סופר, כי אם דה אלפרט). על גב הספר נכתב כי מדובר בשמו הבדוי של סופר שלא ניתן לחשוף את זהותו, וכי בתום דיונים ממושכים קיבל הספר את אישור הצנזורה וועדת השרים למען היתר פרסומים. העמימות סביב זהותו של הסופר והאותנטיות, כביכול, של הסיפור סקרנה אותי. בפועל מדובר, לטעמי, בעלילה בלתי הגיונית עם טוויסט מגוחך, הזוי ומופרך במיוחד בסופה. לאמור, זה שהסופר מגיע מתוך המערכת לא מבטיח סיפור אמין והגיוני. דני בר רוקם לנו כאן עלילה שבהחלט יכולה לקרות במציאות, וזה הישג יפה.
הכתיבה של דני, הן באתר והן בספר, הפריכה (והפריחה...) איזו דעה קדומה שהשתרשה אצלי, לפיה אנשי כוחות הביטחון הם אנשים קרים כצלופח, נטולי חמימות ורגש. הכתיבה של דני רגישה, נוגעת, עם אמפתיה לדמויות (רק לטובות...), והדבר מוסיף נופך דרמטי מרגש לעלילה, שהיא ביסודה עלילת מתח, ולהזדהות של הקורא עם הגיבור.
הספר מעורר מחשבות והרהורים, והנושא שהטריד אותי יותר מכל הוא מידת האמון והביטחון שהמפעילים שלנו יכולים לתת בסוכנים מן הצד השני. אני מניח שהנושא הטעון הזה נלמד ונבדק היטב על ידי העוסקים בדבר, ועדיין אני, כהדיוט מוחלט בנושא, מהרהר ביני לבין עצמי האם לא מדובר בסיכון רב מדי והאם האנשים ההפכפכים הללו לא יכולים בסופו של דבר לבגוד בגידה כפולה, ובהפוך על הפוך להסגיר סודות משלנו לצד השני. מאוד מורכב, בהנחה שחיי אדם מוטלים כאן על כף המאזניים. הספר עצמו מעלה את הנושא הבעייתי הזה, ואני מניח שההתייחסות אליו היא מאוד אמביוולנטית גם בקרב יודעי דבר.
בכל זאת היה דבר מה שהעיב על חוויית הקריאה בספר היפה הזה. לא, לא בגלל ליקוי בספר עצמו, אלא בשל אירוע כאוב מאוד ממציאות חיי הפרטית, בבוקר של ה- 22.1.1995. שתי דקות הפרידו ביני לבין המקום ממנו, ככל הנראה, לא יכולתי לכתוב כעת את הדברים הללו. באותו הזמן עשיתי את דרכי לבסיס ועברתי דרך צומת בית ליד. בתוך כעשר דקות התרחשו בצומת שני פיגועים קשים שגדעו את חייהם של עשרים ושניים אנשים. הספר קרע באבחה אחת את הארוכה שהעלה במשך השנים הפצע הפתוח בנפשי, והחזיר אותי אל היום האומלל ההוא, על כל השאלות חסרות התשובה, לאו דווקא מן הפן הביטחוני או הפוליטי, אלא יותר מן ההיבט הפילוסופי: למה דווקא הם ולא אני? והאם מאה ועשרים השניות שהפרידו ביני לבין המוות הן תולדה של שרירותיות צרופה או של יד מכוונת כלשהי? ומהן מניעיה וסיבותיה של אותה יד עלומה? ועוד המון שאלות בנוסח "מה היה קורה אילו...", וכמה שעניין של שניות ספורות יכול להכריע גורל של חיים שלמים.
וכמה עצוב שבנוגע לאירועים טראומתיים מעין אלו יש לנו אפשרות רק להרהר עליהם ולא לערער עליהם. בבחינת הוכחה ניצחת למידת השליטה המוגבלת שלנו על חיינו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
