ביקורת ספרותית על שהיד מאת דני בר

---

'החצר הפנימית' שבה אותי לחלוטין בקסם שלו. בעיקבות הקריאה, הרגשתי שלא מתחשק לי לעזוב כל כך מהר את העולם של הספר, ולעבור לעולם אחר של ספר אחר. משום שאין ספר המשך ל'החצר הפנימית', החלטתי להסתפק בספר נוסף של דני בר, "שהיד".



אני מודה, לקרוא את העמודים הראשונים של הספר, היה בערך כמו לצפות בתחקיר בחדשות 2 של אוהד חמו בנושא שהידים וערבים. מושגים כמו 'אללה אכבר', 'אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו', 'איטבח אל יהוד', 'ברוח, בדם, נפדה את פלשתין' - אלה מושגים שכל אחד ואחת מאיתנו מכירים מחיי היום יום, ורואים אותם בכל מקום ברשת (ולפעמים, למרבה הצער, גם במציאות), עד שכבר נמאס לשמוע אותם, וזה המיקרה, למרבה הצער, שפגשתי כאן בספר - חוסר עיניין והתרגשות בסיפור העלילתי (וזאת בניגוד לעלילת ספרו הקודם של דני בר, 'החצר הפנימית', המתרחשת בתקופת המנדט הבריטי, כשחוקי המשחק היו קצת שונים, והתקופה זרה יותר, ולכן גם מעניינת יותר).

אבל דני בר זה דני בר, ובמהרה הספר מתחיל לקבל צורה של רומן מותח עם קצב, עם רגש, עם דמויות סיפרותיות, תפניות בעלילה וכ'ו וכ'ו.
ולמרות זאת - בשבילי זה לא החזיק. יש בו קטעים ממש חזקים שצצים להם, ככה בפתאומיות, בין קטע משמים אחד למישנהו, קטעים שמזכירים את הקטעים שכתב דני בר בסיפרו הקודם, קטעים שראויים לציטוט (אבל מרוב שהם היו טובים, שכחתי לסמן), והכתיבה הנהדרת היא אותה כתיבה נהדרת (כתיבה של מישהו שרואים שהוא נהנה ממלאכת הכתיבה, ולא סתם חיפף. אחד שהשקיע, העמיק במחקר, ויודע רבות, בין היתר מניסיון רב שנים שראוי להצדיע בשבילו, על החברה הערבית, על הנעשה בשטחים ובמוסד) אבל - כמו שאמרתי, זה לא החזיק.
זה לא אתה, דני בר. וזה גם לא אני. זה אוהד חמו, התיקשורת והמצב הביטחוני הלא יציב במדינתו ידועת הפיגועים והמחבלים המתאבדים והשהידים, שהפכה נושא מעניין כמו שהידים, סוכנות ביטחון, פיגועים, שתולים ובוגדים, לנושא, שמסתבר שמצאתי אותו משמים בצורת ספר.

החלטתי לא לדרג את הספר, בדיוק בגלל כל הסיבות שציינתי. אם נתעלם מהסיבות שלא מאפשרות לי מבחינה מוסרית לדרגו, והייתי מדרג אותו בכל זאת, הוא היה מקבל ממני ציון של 3.5 כוכבים - 3 כוכבים שלמים, ועוד כוכב אחד שביצע פיגוע התאבדות, חיסל את 2 הכוכבים הנותרים, הפך ל"שהיד", ובגלל זה הוא רק חצי...

(אוי, אני מתחיל לראות עכשיו שהידים בכל מקום, אפילו במשהו תמים כמו כוכבים באתר 'סימניה'. אוי, אללה הרחום, אנא, הצל אותי...)

***

קצת על עלילת הספר, כי בכל זאת, מגיע לדני בר כפיים.
יש סוכן שב"כ שקוראים לו עמוס. עמוס ממונה על ח'ליל, המכונה גם "חליל הקסם", סוכן ערבי שבעבר יידה אבנים על יהודים, אבל השב"כ גרם לו לשנות את דעתו ולעזור לו במבצעים, בתמורה לחיזוק הנפש והנשמה.
מהצד השני יש את ג'מיל, מחבל פלשתיני שביצע פיגוע ראוותני בתל אביב, והשאיר אחריו שתי מחבלים מתאבדים, ומגלה שהסוכנים עלו עליו, בעיקר בשל תושייתו של חליל הקסם.
מאותו רגע החיים של ח'ליל בסכנה, ובעצם של כל המוסד, וגם של ג'מיל עצמו. בעבודה הזו צריכים להיות מדוייקים, וכל טעות קטנה אחת תגרור איתה המון טעויות גדולות.

וזהו, בערך. אם לא הושפעתם מאוהד חמו ומהתיקשורת, ואתם עדיין אוהבים לקרוא ספרים עלילתיים על הנושא, תקראו בשימחה, אני מפרגן.
מי שלא, לא.
החלטה שלכם. 'החצר האחורית', בכל מיקרה, הוא ספר חובה.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על שהיד