שלושה דברים שהייתי לוקחת איתי לאי בודד עם מגדלור?
לא יודעת. אבל את הספר הזה בטוח לא.
אני גם לא משוכנעת שהזוג טום ואיזבל שרבורן היו אורזים אותו לאי הבודד שבו הם מתגוררים. אני מאמינה שהם היו רוצים ספר קצת יותר...
יותר מה? אני אסביר.


הסיפור עצמו מעניין.
זוג חשוך ילדים ולמוד הפלות המתגורר לבדו באי המרוחק 150 ק"מ ממערב אוסטרליה, מקבל תינוקת משמיים.
טוב, לא משמיים.
מהמים.
דוגית שנסחפה לאי הביאה איתה תינוקת חיה וגבר מת.

הגבר הוא כנראה אביה של התינוקת.
אז האב נמצא מת.
זה לא יהיה לא סביר להניח שגם האם כנראה לא בחיים.
מבחינת לוח הזמנים אף אחד לא ירים גבה ויתהה מאין צצה התינוקת בחייהם של הזוג כי הם היו בהיריון.
בשנות העשרים של המאה הקודמת גם בדיקות דנ'א ורקמות לא היו נפוצות...

כל הנתונים האלו מציבים דילמה מוסרית מעניינת מאוד: תינוקת בלי הורים מגיעה להורים בלי תינוק.
מה עושים?
1. מצאת - שמרת?
2. כל הקודם זוכה?
3. המאמצים הם האמיצים?
4. יש להשיב אבידה לבעליה.
5. המוצא הישר יבוא על שכרו.
6. הגונב מגנב פטור? סתם, זה לא קשור.

במילותיו של חיים הכט: מה אתתתתםםםםםם! הייתם עושים?

אין זה סוד שטום ואיזבל שרבורן בחרו באפשרות 1, 2, ו-3.
האחת ברצון ובכוונה מחושבת והשני בלחץ ומחוסר ברירה.
והבחירה הזו הולידה ספר.

הכתיבה מסורבלת ומציקה. כמו שכדי למצוא פירור זהב צריך לברור הרבה גרגרי חול, כך זה בספר. אולי זה התרגום ואולי הוא בסך הכל נאמן למקור אבל עבורי זה היה קצת מייגע ומעיק ומתיש. לפעמים אפילו מנטיש - מעורר חשק לנטוש.

קצת שנאת זרים, קצת מלחמה, קצת פוסט טראומה, קצת הלכות מגדלורים. הכל מכל וכל אבל חוץ מחול אין יותר מדי מה לאכול.
לדעתי ההחמצה הגדולה של הספר היא האי. הייתה אפשרות של אי והיא קצת חמקה לה מבין האצבעות שכתבו את הסיפור.
כמה אנשים שחיים על אי בודד אתם מכירים? ועוד בזמנים עברו, בלי טלפון, אינטרטנט, פישנבוק, עיתונים, לוויינים, טלוויזיה ותאגיד השידור הציבורי? אפילו בלי יונת דואר, בלי העורבים של משחקי הכס או הינשופים של הארי פוטר. בלי דואר אי ואפילו בלי דואר בקבוק.
זה היה צריך להיות הפוקוס או לפחות לקבל פוקוס גדול יותר בספר.
שגרת החיים, ההתמודדות עם הלבד, האם לבד זה גם בודד? הריחוק מהמשפחה, הבידוד מהציוויליזציה, היעדר חיי חברה, בלי אינטראקציות אנושיות, הקיום היומיומי, האם השיגרה החדגונית לא שוחקת? לא מטריפה את הדעת?

נקודות נוספות שלא זכו להתייחסות:
# פעם בשלושה חודשים מגיעה לאי ספינה עם אספקה. אף פעם לא קרה שהם הזדקקו להשלמות בין לבין?
# מדוע גבר בריא ועצמאי מצא את מותו בהפלגה ימית לא ארוכה במיוחד ואילו עוללה קטנה וחסרת ישע בת 3 חודשים בלבד שרדה את המסע הזה?
# טום רצה להתבודד לאחר החוויות הקשות מהמלחמה. אבל איזבל, ככה סתם עוזבת חיים נוחים וזוג הורים כדי לחיות על אי בודד עם גבר שהיא בקושי מכירה?

זוג חשוך ילדים זה לא נעים אבל זה לא נדיר או מיוחד. זה לא חדשות.
זוג חשוך ילדים שחי לבדו על אי בודד זה ייחודי ושונה ומעניין.
ולדעתי בנקודה זו הסופרת קצת פספסה.

הספר נמצא אצלי כבר כמה שנים. קראתי אותו לאחרונה כי גיליתי שעשו ממנו סרט, והסתקרנתי.
יש לי הרגשה שהסרט יהיה טוב מהספר.
ספר יש. סרט יש. ועכשיו יש גם שיר.



דוגית נוסעת
מילים: נתן יונתן
מילים חדשות: שונרא החתול

דוגית נוסעת מפרשיה איִן
שניים שטים בה ואחד כבר מת.
אם לא תגיע אל היבשת
גם התינוקת לא תמשיך לחיות.

איזה מזל היה לה לתינוקת
כי הדוגית הגיעה אל החוף.
טום ואיזבל משו את התינוקת
אך לא דיווחו ושמרו את זה בסוד.

הם לא קראו לה משה או מושיתה
'לוסי' קראו לה (איזבל בחרה)
אף'חד לא יודע שלוסי התינוקת
היא לא בתם, אבל זה לא הסוף.

כי טום גילה שלוסי התינוקת
היא לא יתומה ויש לה אם בחוף.
הוא התייסר והרגיש מאוד לא נוח
לכן הוא שלח לה מכתבי עידוד

ואז התחיל סיפור אחר לגמרי.
איך הוא נגמר? אני לא מגלה.
כי אם אמשיך לספר מה שקרה שם,
זה לא יהיה שיר אלא מגילה.

סוף.


ילדת המריבה הספרותית הזכירה לי שני מקרים של ילדי מריבה אמיתיים, כאן בישראל:
הילדה הברזילאית קרולין ברונה והילד הסודני רם.

בשני המקרים הילדים הוחזרו למשפחתם הביולוגית.
בשני המקרים לילדים היו צפויים חיים טובים יותר ועתיד טוב יותר אילו היו נשארים בישראל.
אבל יש שופטים בירושלים וזה מה שהם החליטו.

וממש בימים אלה מתהווה תינוק מריבה חדש.
אב צעיר, שלא ידע שחברתו לשעבר הרתה ממנו, ילדה ומסרה את בנו לאימוץ, גילה זאת באיחור. כעת הוא רוצה לקבל את בנו.
לדעתי, ההחלטה פה צריכה להיות ברורה וחד משמעית: לילד יש אב ביולוגי שבנו נגזל ממנו.

בעמודים האחרונים של הספר בכיתי. ורק לעיתים רחוקות ספר גורם לבלוטת הדמעות שלי לנבוע.
האמת היא, שאני מתחבטת ומתלבטת מפני שהספר פשוט איחר את זמנו. אם היה נכתב לפני חמישים-שישים שנה, הוא היה מושלם. אבל מה לעשות שאנחנו השתנינו. למטען הדי.אנ.איי שלנו נוספו רכיבים של ספקנות, ציניות, סרקאזם וחוסר יכולת להכיל רומן שנכתב באופן כה מסורתי. למעשה הרומן הינו חדש לגמרי והוא יצא לאור בבריטניה ב-2012, אלא שבקריאתו נוצרת התחושה שהוא ישן בהרבה ולא בגלל התקופה בה הוא עוסק.
עד כאן התנצלות על מתן ארבעה כוכבים ולא חמישה. הכוכב החמישי נגנז בגלל החוסר בעין ביקורתית, עין המספרת ועל הגלישה לעיתים לרגשנות ונמלצות יתר.

הספר פותח בסצינה מרטיטה. זוג צעיר הכמה לילדים משלו, מתגורר על אי קטנטן במרחק 150 קילומטרים מחופה הדרום מערבי של אוסטרליה. הגבר, טום, הוא שומר המגדלור ואשתו, איזבל, שאיבדה שלושה הריונות באי הבודד, היא ידידתו היחידה. בבוקר אחד בשנת 1926, נסחפת אל האי דוגית קטנה ובה גבר מת ותינוקת חיה. הזוג מאמץ את התינוקת בלי להודיע לרשויות ומעמיד פנים שזוהי בתם הביולוגית.

הסופרת פותחת בתמונה הזאת ומיד חוזרת לאחור כדי לספר את סיפור של טום, את סיפורה של אוסטרליה בימי מלחמת העולם הראשונה, את סיפור העיירות הקטנות, החיילים שלא שבו. והיא עושה זאת נפלא. ברגישות, בעניין, בפריטת הסיפור לפיסות קטנות, עצובות ומרירות.
זהו ספר עמוס דימויים, תיאורים מעולים, ירידה לפרטי הפרטים של המקצוע המרתק והמשמים של שומר מגדלור. היא מרבה בתיאורי נופיה הפראיים של חופי אוסטרליה ובכשרון רב היא מתארת את הטבע היפהפה הבוגדני.
למרות זאת, נדמה ששלוש מאות ותשעים עמודים הם הרבה יותר מדי. בשלב מסויים, עם התקדמות העלילה, נדמה שהסופרת קצת חוזרת על עצמה וניתן היה לקצץ קצת בטקסט.
גם המתרגמת עשתה עבודה מצויינת ושמחתי לקרוא על חלקת היער המבוראת, פועל שהתנדף ונעלם והתפוגג משפתנו היפה. הסופרת בשפתה הנמלצת נתנה למתרגמת אפשרות להשתמש בעברית יפהפיה ועשירה.

הסיפור מרגש ויפהפה, יוצא דופן ומתאר באופן בלתי רגיל את עוצמת האהבה שהורים רוחשים לילדיהם ואת הכאב הבלתי נסבל הכרוך באובדנם.
בסיפור הזה אין טובים ואין רעים, כל הגיבורים נקלעו שלא בטובתם למצב קשה וקורע לב.
לא סתם בכיתי בסוף, זהו סיפור עם פתרון כאוב שאינו פותר בעצם כלום.

מכירים את השאלה :מה הייתם לוקחים אתכם לאי בודד? ובכן הספר המקסים הזה הוא על טום שחי ועובד על מגדלור מרוחק בקצה שבדרום אוסטרליה, בין האוקינוס ההודי והאוקינוס הדרומי. טום מגיע לבדו לאי המבודד שעליו מגדלור בשנת 1926. לכאורה זה יכול היה להיות סיפור משעמם על מעשיו במגדלור המבודד והתפקיד שלו לתפעל את המגדלור (כיום המגדלורים מופעלים אוטומטית). אך הסופרת סטדמן הצליחה לספר סיפור מעניין ורגיש על חייו של טום. אל תום הצטרפה בהמשך איזבל שנישאה לו ועברה לחיות איתו.
עיקר העלילה נסבה על אירוע מיוחד. יום אחד מצאו גופה של גבר בסירה שנסחפה לאי וגם תינוקת בת יומה שבכייה העיד שהוא בחיים. טום ואשתו מתמודדים עם אובדן התינוקות שילדה איזבל. הם מתמודדים עם השאלה האם לגדל בעצמם את התינוקת שמצאו כילדתם או לחפש את הוריה הביולוגיים העלילה מתוחה ומעוררת שאלות מוסריות. הקורא נדרש לחשוב, האם הם פעלו נכון? מה הקורא היה עושה בסיטואציה כזו? זהו סיפור עצוב שבסופו עולות הדמעות בעיניים. זהו ספר על הכאב והחשיבות שבגילוי הבלתי נמנע של האמת.
ספר מקסים,מעורר מחשבה המספר על הכמיהה הגדולה לילדים.סופו עצוב .
ממליצה.

יש אימהות שחוזרות לג'ינס הישן תוך שעה אחרי הלידה, מניקות, הולכות לבייבי יוגה 3 פעמים בשבוע, פילאטיס פעמיים בשבוע ומבשלות תבשילי בשר מסובכים ומעלות לפסייבוק וכותבות "משהו קטן שהכנתי לבעלי".
לי לוקח בערך שנתיים לחזור לעצמי. רוב הזמן אחרי הלידה אני נמצאת עם פיג'מה. הפוכה. מלאה בפליטות. ריח של משחת בייבי-פסטה עד היום גורם לי לבחילה. יש לי שתי ילדות נהדרות שחיי הם לא חיים בלעדיהן אבל בשבילי זה בכלל לא קל.
השנה 1926. איזבל וטום הם זוג חשוך ילדים שחי בבדידות על אי קטן בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי. הם מוצאים סירה עם גבר ותינוקת . הגבר כבר אינו בין החיים אך התינוקת, באורך פלא, בריאה לחלוטין. איזבל משכנעת את טום להשאיר את התינוקת וקוראת לה לוסי (אור). ההחלטה הזו להשאיר את התינוקת גורמת לקרע באהבתם ולשרשרת אירועים שמשפיעה על חייהם של רבים אחרים.
בספר הזה יש כל כך הרבה עדינות , עצב, ורצון בלתי נשלט שלעולם לא יכול להתפוגג - להיות הורים (ובייחוד התשוקה להיות אמא).
לאור העצב הכל כך גדול שאיזבל חווה לאורך הספר הרגשתי ככפויית טובה על הקושי שלי. על הקושי לזגזג בין קריירה , פיזור הילדים בבוקר, חוגים, שעורי בית ועוד ועוד וגם האפשרות לנשום קצת בין לבין.
ליבי נשבר כל כך הרבה פעמים תוך כדי קריאת הספר, הוא כתוב בצורה נפלאה, מעניינת ואמינה. מומלץ ביותר.

האוקיינוס כראי הנפש

הספר אור בין אוקיינוסים, גרם לי טלטלה וסערת נפש גדולה. בקשתי לכתוב עליו ביקורת ולא הצלחתי.
היה משהו עמוק בספר שנגע בנימי נפשי, אך לא ידעתי מהו.

התחלתי לכתוב לתוך המחשב, הגיגים, שברי משפטים שעלו בליבי לאחר סיום הספר, כרמזים לסמליו העמוקים המבקשים להתפענח.

• האם אורו של המגדלור הוא כמו מצפון אנושי, המכוון אותנו בחשכה ?

• האם הים משקף מצבי רוח אנושיים קוטביים ?

• האם המגדלור מסמל הורות המקנה ביטחון לבני המשפחה ?

השאלות הסתומות האלו, היו מונחות במחשבי זמן רב, הפכתי בהם עד שהבנתי שהמגדלור והים, הם גיבוריו האמתיים של הספר, שחברו לאחת ממטפורת חיי. האם מגדלור דמיוני, הנטוע בטבע סוער, הוא הגורם המשמעותי שנגע בנימי נפשי, וגרם לי עצב מטלטל ?

זיכרון מלפני שנים רבות, ושם הספר אור בין האוקיינוסים, כמוטיב ורמז, נתנו לי קצה של חוט לפענוח סמליו של הרומן. כסטודנט למדתי פסיכולוגיה במסגרת חינוך. שוחחנו על המגדלור כדוגמה לסמל, המייצג על פי קרל יונג, מיתוסים המשותפים לתרבויות שונות, המגדירים מצבים בתת מודע הקולקטיבי. העצמי מייצג, מסע לשלמות, על ידי איחוד ניגודים. הוא כמגדלור בסערת החיים, מאיר ומכוון לנו את דרכנו, לחוף מבטחים, ואילו הצל, דומה לחלקו האטום של המגדלור, מסמל את הצד החשוך באישיותנו, את טראומות העבר, והרוע האנושי, אותם אנו מבקשים להדחיק.

אור בין האוקיינוסים, הוא סיפור של פוסט מלחמה, ופוסט טראומה, כך תפסתי את עוצמת הספר, כסיפור על נפש חייל פגוע ומיוסר, טום שרבורן, החוזר ממלחמת העולם הראשונה, מלא ברגשות אשם. הוא יוצא למסע אישי לאי ג'ואנוס רוק במערב אוסטרליה, המרוחק והמבודד ובו מגדלור, למסע של גאולה למחוזות הכאב הפנימיים, בכדי להתמודד עם הצללים והסיוטים המודחקים. דרך הקשבה והתבוננות בים וסמליו הוא מבקש מרפא. הטראומה, והרוע האנושי הם המפתחות להבנת העלילה.

"...אבל הוא מצולק בכל זאת, כיוון שנאלץ לחיות בעורו של האיש שעשה את הדברים שהיו צרכים להיעשות באותם ימים. הוא נושא עמו את הצל האחר ההוא, המוטל פנימה." ( עמוד - 16 )

" אם רק יכול להתרחק מספיק ? - מבני האדם, מהזיכרון - הזמן כבר יעשה את שלו." ( עמוד - 17 )

כעת אני יוצא למסע, לסמליו של הספר, ומפרש אותם על פי קרל יונג, ודרך ציורי סערות הים של הצייר הבריטי ויליאם טרנר, הבונה את תמונותיו כקומפוזיציות מעגליות, העוסק ביסוד האור כתקווה, מצד אחד, וכקטסטרופה אנושית מצד שני. תמונותיו מורכבות מיסודות קדמוניים של, אדמה, אש, אוויר ומים המיצגים כוחות קמאיים, מנוגדים ומשלימים, רוגע הים לעומת סערותיו הדמוניות.

" יש ימים שבהם האוקיינוס איננו האוקיינוס - לא כחול, אפילו לא מים, אלא התפוצצות אלימה של אנרגיה ושל סכנה: פראות בעוצמה שרק האלים יכולים לזמן. הוא מטיח את עצמו באי ...והצליל הוא נהמת חיה שזעמה אינו יודע גבולות." ( עמוד - 87 )

נפשם של בני אדם נמשכה תמיד למגדלורים, אומרת מ.ל. סטדמן, מחברת הספר, בגלל הבדידות שלהם, ונוכחותם המייצגת דיכוטומיות, בין חושך לאור, בין ים ליבשה, בין ביטחון לסכנה. המגדלור כלפי חוץ, הוא סמל לרצון אנושי להשליט סדר, ויציבות בעולם הכאוטי. כלפי פנים, הוא מרחב מעגלי סגור ומוגן, במרכזו מוקד האור, כמקום טהור ( התכתבות עם המנדלות של יונג ), סמל לשלמות, להתבוננות פנימית, ולעצמי האחראי על הצמיחה הנפשית. למגדלור יסוד הרסני, הכספית שהייתה חלק מפנס האור, גרמה למפעיליו הרעלה. הצלת חיים גורמת לאובדן, למעשה, אור המגדלור מיועד לאחרים, והוא מותיר את המגדלור ושומרו מחולל האור בצל.

" כל מי שעבד אי - פעם על מגדלור באיים יכול להעיד על כך - על הבדידות, על הכישוף שהיא מטילה, המשואות הללו, כמוהן כניצוצות המתעופפים מן הכבשן ששמו אוסטרליה, פרוסות סביב -סביב, מהבהבות, "... ( עמוד - 128 )

" הבידוד טווה את פקעת המסתורין שלו, ממקד את הדעת במקום אחד, בזמן, אחד, בקצב אחד - סיבובו של האור." ( עמוד - 128 )

סמליו של הספר מכשפים, מתארים בצורה מרהיבה את עצמת הטבע ונפשו המסתורית של האדם.

מיתוס האוקיינוס - נקודת מבט אישית וסגירת מעגל תרפויטי.

דור בני נפצע קשה בפעילות מבצעית, לאחר שנה של טיפולים בבתי חולים, הוא יצא למסע, למזרח אוסטרליה, אל חופי האוקיינוס, בכדי להיות לבד בשקט, וללמוד מסגנית אלופת העולם בקיאקים, לגלוש מול גלי האוקינוס, להתעמת איתם, ולבדוק גבולות. יום אחד נודע לנו בדיעבד, כי הוא כמעט והוכרע על ידי גלי הים. הוא חזר מפויס ממסע שאין לא סוף.

אנו עדיין מתמודדים ונושאים את הצל בתוכנו, כפוסט טראומה מודחקת, לאירוע עבר, אך יש בחיינו גם אור רב, והשלמה עם הצל, כמו המסע שעובר גיבור הספר אור בין האוקיינוסים.

וואוו...ספר ששואב ממך כל רגש אימהי גלוי ונסתר ♥
זהו סיפורם של זוג החיים בבדידות על אי קטן,
שכל כמיהתם הייתה להביא ילד משותף לעולמם.
וכך הם מנסים...והציפייה שהנה זה קורה..
מתנפצת כמו אדוות גלים במים סוערים.

האכזבה, הייאוש, התחושה של חוסר ערך
מחלחלת בכל גופה של איזבל, היא נואשת.
ואז מתרחש נס.
תינוקת רכה בימים מוצאת את דרכה בתוך דוגית
היישר לחוף בו נמצא ביתם.
האם זה מענה אלוהי, או דרך מקרה...ומפה מתחיל הסיפור.

הספר מציב דילמה מוסרית גם בפני הקורא/ת,
מה נכון לעשות? את מי ניתן יותר להבין?
האם אנחנו נוטים להאמין במה שרצוי לנו ?
האם ניתן לסלוח? שמירת טינה מזיקה רק לנוטר?
הבחירות שלנו בחיים הן מתוך היגיון או רגש?

ציטוט:
"אנחנו חיים עם ההחלטות שעשינו, זה נקרא אומץ לב.
להתמודד עם התוצאות של הטעויות".

ספר מצוין שמעורר רגשות לכל הכיוונים,
הסיפור הזכיר לי איכשהו את פרשת הילדה 'קרולין ברונה',
שנחטפה ב-1986 ע"י רשת פשע בברזיל
והגיעה לישראל להורים ישראליים שאימצו אותה מבלי לדעת על החטיפה.
ואז לאחר כשנתיים הם נאלצו להחזיר אותה לשכונת המצוקה בה נולדה.
סיפור קשה שבזמנו תפס כותרות בכל העולם.

הערה:
הסיפור למעשה מתחיל בעמוד 70, אז לא להתייאש :))
נ.ב. מסתבר שגם קיים סרט לספר!!!! טרם צפיתי.

היה היה ילד קטן. לילד קראו זשל"ב, והוא היה כבן 7. בגילו, לשחק בקלפים היה האופנה. אלה היו קלפי יו גי הו, וזשל"ב אסף אותם באובססיביות.
אבל, מה לעשות, שזשל"ב כל הזמן היה מפסיד, עם כל משחק ומשחק ששיחק, עוד ועוד קלפים? הוא קינא רבות ב"מלך השכונה במשחקי הקלפים", מ', שהיו לו מיליוני קלפים בבית בתוך שקיות מלאות ועמוסות, מכיוון שניצח בכל משחק.

אז הוא עשה כמה מעשים כדי "להתעשר" בקלפים. יום אחד, כשאף אחד מבני המשפחה לא היו בבית, זשל"ב עשה עיסקה עם מ': מ' ייתן לו כמות מסויימת ונכבדה מאוד של קלפים, וזשל"ב יעביר לו דרך החלון, משחק קופסא של 'ששטוס', שהיה מאוד מאוד יקר לאחותו. העיסקה בוצעה, זשל"ב קיבל את הקלפים והביא ל-מ' את משחק הקופסא של אחותו.
כשאמו ואחותו חזרו הביתה, הם גילו את מה שקרה, ואייל נאלץ להחזיר את הקלפים היקרים שאותם קיבל, בשביל שמשחק הקופסא של אחותו יוחזר אליה.

והיה עוד מקרה. יום אחד, זשל"ב התארח אצל חבר טוב בביתו. כשהחבר הלך לשירותים, היה מיד לוקח לעצמו חופן קלפים שהיו על הארון בחדרו של חברו הטוב, וחופן אותם בכיסו. זשל"ב היה מיואש, הוא רצה עוד ועוד קלפים, וזו הייתה הדרך הכי נכונה בעיניו להרוויח אותם.

***

כשלפעמים בן אדם טוב עושה מעשה רע, זה יכול לבלבל. במיוחד כשהמעשה המתואר בספר, מסופר מנקודת מבטו של אותו אדם.

טום ואיזבל, החיים בבדידות על אי מוקף אוקיינוסים במערב אוסטרליה, מגלים סירה שנסחפה לאי, ובתוכה יושב גבר מת ותינוקת חיה. טום, שהתפקיד שלו לדווח על כל דבר שמתרחש באי, בגלל שיכנוע של איזבל, מחליט שלא לדווח. הסיבה לכך, היא שהזוג ניסה שוב ושוב ללדת ילדים, והתינוקות תמיד מתו בלידה. הם החליטו, שאם אלוהים נותן להם מתנה, הם צריכים לקחת אותה ולומר לו תודה. בינתיים, אמה הביולוגית של התינוקת, לא יודעת אם היא חיה או מתה, והאם בעלה, הגבר המת שנמצא על הספינה, חי או מת.

במשך כמה שנים, טום ואיזבל מגדלים את התינוקת באהבה רבה. התינוקת, מחזירה להם אהבה, והחיבור בין השלושה, הוא חזק ומרגש מאוד. לרגע הקורא מתבלבל, וחושב שטום ואיזבל הם הוריה האמיתיים של אותה תינוקת. הקורא רוצה שהיא תישאר אצלם לעד. כי כך אמור לקרות, אם יש צדק בעולם.

אבל אז נכנסת לתמונה האנה, אימה הביולוגית של התינוקת. והקורא מבין שהיא האם שצריכה לגדל את התינוקת הזו. אבל הוא רק מבין, הוא לא רוצה.

כי כשאנשים מבצעים מעשה שהוא לכאורה רע, לפעמים אפשר להבין אותם ולהזדהות איתם, אם יש סיבה למה שהם עשו. ויותר מכך, אם הסופר שמספר את סיפורם, הוא כישרוני כמו מ.ל.סטדמן, שכתבה את הספר הזה, והצליחה לגרום לי לא רק שלא לשנוא את טום ואיזבל בגלל מה שהם עשו, אלא אפילו להבין אותם ולרצות בטובתם.
"זהו סיפור שאין בו צדיקים ורשעים, אלא בני אדם. זהו סיפור שבו הצדק של האחד הוא אסונו של האחר" כתוב בגב הספר, וזה אכן נכון ומדוייק להפליא, ובעיניי אומר הכל.

לסיכום, ספר שהוא מאוד חזק עלילתית וריגשית. כתוב היטב, ובקצב הנכון. אמנם לא ממש בכיתי והזלתי ממנו דימעה כמו שחלק מהסוקרים כאן העידו שעשו, אבל צריך לזכור שזה ספר ולא בצל. כי בצלים גורמים לנו לבכות, אבל רק ספרים יכוולים לגרום לנו להתרגש. ולחשוב. ולהתאהב. כמו שהספר הזה עשה.
מומלץ בחום.

ספר מקסים ומרגש.

לקח לי זמן להיכנס אליו, ובהתחלה גם חשבתי להפסיק, אבל אני שמח שנשארתי.
כפי שכתבו כבר אחרים, גם אצלי הספר העלה דמעות בסופו. אך אם לכתוב יותר מזה, הוא הותיר אותי בסופו עם הרגשה מרה ומתוקה
של דמויות שנכנסו לליבי.

ממליץ

הנה עוד סופרת לקנא בה. מ.ל. סטדמן, שזה ספרה הראשון, כתבה ספר כל כך עדין ומרגש, וכמו הדילמה הבלתי אפשרית בספר, גם הקורא נקרע מבפנים, לא יודע כלפי מי לחוש אמפתיה, לא יודע את מי מהאנשים האומללים שנקלעו למצב הזה "להעדיף".

טום ואיזבל שרבורן חיים בנקודה מרוחקת ונידחת שנקראת ג'אנוס רוק, גבעה קטנה הקרובה לאוסטרליה, בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי. טום הוא מפעיל המגדלור שם, עבודה שמתאימה לאופיו המסוגר והמתבודד, במידה רבה בשל מלחמת העולם הראשונה שהשתתף בה. איזבל צעירה ממנו בכמה שנים טובות ומלאה בשמחת חיים. היא נכנסת להיריון שלוש פעמים, מפילה פעמיים ובפעם השלישית יולדת תינוק מת לפני הזמן, והבדידות שלה מקשה עליה עוד יותר להתמודד.

זמן קצר לאחר שילדה תינוק מת, היא שומעת בכי של תינוק שמגיע מהאי. מתברר שסירה נסחפה אל החוף ובתוכה גבר מת ותינוקת. עבור איזבל זה סימן מהשמים. היא מתחננת בפני טום, הישר כמו סרגל, לא לדווח על כך. היא משכנעת אותו בתירוצים מתירוצים שונים שרוב הסיכויים שהאימא מתה גם היא, ושעדיף לתינוקת לחיות איתם מאשר להישלח לבית יתומים. טום שאוהב את איזבל בכל מאודו מתרצה, קובר את גופת הגבר, והם מגדלים את התינוקת. האי מרוחק, הם זוכים לביקור פעם בשלושה חודשים, ואף אחד לא יודע שזו לא התינוקת שנולדה להם. הם חיים בנתק מוחלט מהעולם, וקל שלא לחשוב על ההשלכות של מה שעשו ולהתמקד בעולם הקטן שלהם ובמשפחה הקטנה שיצרו להם. רגש האימהות והאבהות חזק מהכול. אבל בביקורים הקצרים והנדירים שלהם בחוף, כשהם באים באינטראקציה עם העולם החיצוני, טום מתחיל לפקפק בהחלטה שהם קיבלו, ונקרע בין אהבתו העזה כלפי איזבל לבין מה שנכון ומוסרי לעשות.

יש הרבה סמליות בספר: ג'אנוס, האי שעליו הם חיים, נקרא על שמו של אל הפתחים, כמו החודש ינואר – החודש שצופה קדימה אל השנה החדשה ומסתכל אחורה אל השנה הקודמת, נקרע בין שתי השנים. וכך גם האי עצמו שמאיר על שני האוקיינוסים, שנקרע בין שני האוקיינוסים. כמו הדילמה המוסרית שיש לטום ואיזבל – הם נקרעים בין מה שהלב רוצה לבין מה שראוי ונכון לעשות.

מגדלור מאיר את סביבותיו, מפיץ את אורו רחוק ממנו, אבל האי שעליו הוא שוכן חשוך תמיד, האור שלו לא מאיר אותו. יש בזה הרבה עצבות והרבה בדידות. וכך הרגישה איזבל, עד שהופיעה התינוקת, האור שלה בין האוקיינוסים.

הספר הזה, כמו האוקיינוס, עוטף ומציף אותך, נותן תחושה של חוסר אונים, כמו חוסר האונים של הדמויות בספר. כמו שנכתב בגב הספר, זה ספר שאין בו צדיקים ורשעים, אלא בני אדם. ובני אדם לא עושים תמיד את מה שצריך לעשות. הרצון והתשוקה לילד יכולים להיות חזקים מכל דבר אחר. כמיהה לילד יכולה לעוור ולטשטש את כושר השיפוט. ובספר הזה, האושר של אחד הגיע על חשבון האומללות של השני. קשה מאוד שלא להזדהות עם כאבה של איזבל ועם הרצון שלה להיות אימא, ובכל מחיר. מצד שני, קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי האם הביולוגית שאיבדה את בתה.

סופו של הספר שובר לב. זה לא היה הסוף האידיאלי, לא יכול היה להיות לסיפור הזה סוף אידיאלי. זה היה סיפור בלתי אפשרי עם סוף בלתי אפשרי. והספר כולו מלא ערגה ואהבה, נכנס ישירות לתוך הלב, מלטף אותך בעדינות, מרגש עד אין קץ. אלמלא קראתי את חלקו האחרון של הספר בבית קפה, הייתי פורצת בבכי גדול. כי אין כאן "חיו באושר ועושר", אין סוף הוליוודי. בסיפור כזה מישהו תמיד יוצא נפסד.

אני ממליצה על הספר מאוד! הוא "one of a kind", מיוחד ושונה, סוחף ומרגש, מעביר את הקורא מנעד שלם של רגשות. לא כדאי לפספס!