ביקורת ספרותית על אור בין האוקיינוסים מאת מ.ל. סטדמן
ספר בסדר

---

שלושה דברים שהייתי לוקחת איתי לאי בודד עם מגדלור?
לא יודעת. אבל את הספר הזה בטוח לא.
אני גם לא משוכנעת שהזוג טום ואיזבל שרבורן היו אורזים אותו לאי הבודד שבו הם מתגוררים. אני מאמינה שהם היו רוצים ספר קצת יותר...
יותר מה? אני אסביר.


הסיפור עצמו מעניין.
זוג חשוך ילדים ולמוד הפלות המתגורר לבדו באי המרוחק 150 ק"מ ממערב אוסטרליה, מקבל תינוקת משמיים.
טוב, לא משמיים.
מהמים.
דוגית שנסחפה לאי הביאה איתה תינוקת חיה וגבר מת.

הגבר הוא כנראה אביה של התינוקת.
אז האב נמצא מת.
זה לא יהיה לא סביר להניח שגם האם כנראה לא בחיים.
מבחינת לוח הזמנים אף אחד לא ירים גבה ויתהה מאין צצה התינוקת בחייהם של הזוג כי הם היו בהיריון.
בשנות העשרים של המאה הקודמת גם בדיקות דנ'א ורקמות לא היו נפוצות...

כל הנתונים האלו מציבים דילמה מוסרית מעניינת מאוד: תינוקת בלי הורים מגיעה להורים בלי תינוק.
מה עושים?
1. מצאת - שמרת?
2. כל הקודם זוכה?
3. המאמצים הם האמיצים?
4. יש להשיב אבידה לבעליה.
5. המוצא הישר יבוא על שכרו.
6. הגונב מגנב פטור? סתם, זה לא קשור.

במילותיו של חיים הכט: מה אתתתתםםםםםם! הייתם עושים?

אין זה סוד שטום ואיזבל שרבורן בחרו באפשרות 1, 2, ו-3.
האחת ברצון ובכוונה מחושבת והשני בלחץ ומחוסר ברירה.
והבחירה הזו הולידה ספר.

הכתיבה מסורבלת ומציקה. כמו שכדי למצוא פירור זהב צריך לברור הרבה גרגרי חול, כך זה בספר. אולי זה התרגום ואולי הוא בסך הכל נאמן למקור אבל עבורי זה היה קצת מייגע ומעיק ומתיש. לפעמים אפילו מנטיש - מעורר חשק לנטוש.

קצת שנאת זרים, קצת מלחמה, קצת פוסט טראומה, קצת הלכות מגדלורים. הכל מכל וכל אבל חוץ מחול אין יותר מדי מה לאכול.
לדעתי ההחמצה הגדולה של הספר היא האי. הייתה אפשרות של אי והיא קצת חמקה לה מבין האצבעות שכתבו את הסיפור.
כמה אנשים שחיים על אי בודד אתם מכירים? ועוד בזמנים עברו, בלי טלפון, אינטרטנט, פישנבוק, עיתונים, לוויינים, טלוויזיה ותאגיד השידור הציבורי? אפילו בלי יונת דואר, בלי העורבים של משחקי הכס או הינשופים של הארי פוטר. בלי דואר אי ואפילו בלי דואר בקבוק.
זה היה צריך להיות הפוקוס או לפחות לקבל פוקוס גדול יותר בספר.
שגרת החיים, ההתמודדות עם הלבד, האם לבד זה גם בודד? הריחוק מהמשפחה, הבידוד מהציוויליזציה, היעדר חיי חברה, בלי אינטראקציות אנושיות, הקיום היומיומי, האם השיגרה החדגונית לא שוחקת? לא מטריפה את הדעת?

נקודות נוספות שלא זכו להתייחסות:
# פעם בשלושה חודשים מגיעה לאי ספינה עם אספקה. אף פעם לא קרה שהם הזדקקו להשלמות בין לבין?
# מדוע גבר בריא ועצמאי מצא את מותו בהפלגה ימית לא ארוכה במיוחד ואילו עוללה קטנה וחסרת ישע בת 3 חודשים בלבד שרדה את המסע הזה?
# טום רצה להתבודד לאחר החוויות הקשות מהמלחמה. אבל איזבל, ככה סתם עוזבת חיים נוחים וזוג הורים כדי לחיות על אי בודד עם גבר שהיא בקושי מכירה?

זוג חשוך ילדים זה לא נעים אבל זה לא נדיר או מיוחד. זה לא חדשות.
זוג חשוך ילדים שחי לבדו על אי בודד זה ייחודי ושונה ומעניין.
ולדעתי בנקודה זו הסופרת קצת פספסה.

הספר נמצא אצלי כבר כמה שנים. קראתי אותו לאחרונה כי גיליתי שעשו ממנו סרט, והסתקרנתי.
יש לי הרגשה שהסרט יהיה טוב מהספר.
ספר יש. סרט יש. ועכשיו יש גם שיר.



דוגית נוסעת
מילים: נתן יונתן
מילים חדשות: שונרא החתול

דוגית נוסעת מפרשיה איִן
שניים שטים בה ואחד כבר מת.
אם לא תגיע אל היבשת
גם התינוקת לא תמשיך לחיות.

איזה מזל היה לה לתינוקת
כי הדוגית הגיעה אל החוף.
טום ואיזבל משו את התינוקת
אך לא דיווחו ושמרו את זה בסוד.

הם לא קראו לה משה או מושיתה
'לוסי' קראו לה (איזבל בחרה)
אף'חד לא יודע שלוסי התינוקת
היא לא בתם, אבל זה לא הסוף.

כי טום גילה שלוסי התינוקת
היא לא יתומה ויש לה אם בחוף.
הוא התייסר והרגיש מאוד לא נוח
לכן הוא שלח לה מכתבי עידוד

ואז התחיל סיפור אחר לגמרי.
איך הוא נגמר? אני לא מגלה.
כי אם אמשיך לספר מה שקרה שם,
זה לא יהיה שיר אלא מגילה.

סוף.


ילדת המריבה הספרותית הזכירה לי שני מקרים של ילדי מריבה אמיתיים, כאן בישראל:
הילדה הברזילאית קרולין ברונה והילד הסודני רם.

בשני המקרים הילדים הוחזרו למשפחתם הביולוגית.
בשני המקרים לילדים היו צפויים חיים טובים יותר ועתיד טוב יותר אילו היו נשארים בישראל.
אבל יש שופטים בירושלים וזה מה שהם החליטו.

וממש בימים אלה מתהווה תינוק מריבה חדש.
אב צעיר, שלא ידע שחברתו לשעבר הרתה ממנו, ילדה ומסרה את בנו לאימוץ, גילה זאת באיחור. כעת הוא רוצה לקבל את בנו.
לדעתי, ההחלטה פה צריכה להיות ברורה וחד משמעית: לילד יש אב ביולוגי שבנו נגזל ממנו.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על אור בין האוקיינוסים