ביקורת ספרותית על נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל

---

לפני כמה שנים, גידלתי ארנב בבית. החלטנו לקרוא לו בשם "צ'וצ'י 4", על שם שלושת הארנבים שקדמו לו, ושגם להם קראו "צ'וצ'י" ("צ'וצ'י 1", "צ'וצ'י 2" ו- "צ'וצי 3").
צ'וצ'י 4 הספיק להיות אצלנו בקושי 5 ימים, וכמו שאר הארנבים שהיו אצלנו, גם סופי היה טראגי (הארנב הראשון, שאותו אני לא ממש מחשיב כי הוא היה אצלנו בקושי שעה, היה עם כינים ונאלצנו למכור אותו. הארנב השני היה אצלנו יחסית הרבה זמן, משהו כמו שנה-שנתיים, ויום אחד הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, ולא ניתן היה לדעת מה קרה לו, אולי הוא נידרס מיד איך שקפץ מהגדר של הבית שלנו. הארנב השלישי נרצח לי מול העיניים על ידי חתול אכזרי שקרע אותו לגזרים, כשהוצאנו אותו מהכלוב לגינה).
אבל משהו בטראגיות בסיפור של צ'וצ'י 4, קצת שונה מהטראגיות בסיפור של שאר הצ'וצ'ואים. והדבר הזה, הוא סיבת המוות.
כשקנינו את צ'וצ'י 4, אמרו לנו שהוא רגיש לגזר ושאסור להאכיל אותו גזרים. נשארתי עם צ'וצ'י 4 לבד בבית, ואני לא יודע מה חשבתי לעצמי שנתתי לו גזר, אולי שכחתי שאסור לתת לו גזר (באמת שאני לא זוכר). בכל מיקרה, נתתי לו גזר. לא עבר הרבה זמן, ויום אחר היה יום מלא בעינויים, בסבל קשה ובייסורים. צ'וצ'י 4 היה בדיכאון, בקושי זז בכלוב שלו, כל היום עמד במקום, מכווץ, בקושי נגע באוכל ובמים שלו, והעיניים שלו פשוט זעקו: אני בדיכאון!
לא ידענו מה בדיוק קורה איתו. אמרתי לאמא שלי שתיקח אותו לווטרינר, אבל היא אמרה: "בוא נחכה עם זה עד מחר בבוקר, אולי זה יעבור".
זה לא עבר. למחרת בבוקר, המשפחה שלי התעוררה וגילתה שהוא מת, בערך באותה תנוחה שהוא היה בה במשך כל היום הקודם, גופו לא זז, אך גם ליבו לא פועם. זעקתי זעקה ענקית. לא ידענו עדיין מה הסיבה להתנהגות הזו שלו, ואחר כך גם למוות שלו, אבל היו כל מני ניוחושים. הודיתי בלב כבד שהאכלתי אותו בגזר, ושרק עכשיו ניזכרתי שבאמת אמרו בחנות לא להאכיל אותו בגזר.
הרגשתי אשמה. כאילו אני הרגתי אותו במו ידיי. אולי אני אדם רע, אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו, ושאם צ'וצ'י 4 היה בן אדם, הייתם כבר מזמן שולחים אותי לבית המישפט ומאשימים אותי בהריגה וברשלנות. אבל תדעו שאני בן אדם בדיוק כמוכם, ובני אדם, מה לעשות, עושים טעויות. טעויות שלפעמים יושבים לנו חזק חזק על המצפון.
זה היה רגע קשה. אמא אמרה שמעכשיו, חיות מחמד לא יהיו אצלנו יותר בבית. ואני, שכל כך אהבתי ורציתי לגדל חיות מחמד, הסכמתי איתה בשתיקה.

***

כשלקחתי את הספר הזה, וקראתי את כל הביקורות שלו, ואת התקציר, ציפיתי לספר שיטלטל אותי, שיגרום לי לחשוב ולהתעסק במשך משהו כמו החודש-חודשיים של הקריאה, בכל הנושא הזה של הסבל, החסד, העמידה מול הרג ומוות ומחזות קשים, וגם בשאלות של מוסר ואנושיות, וכן, גם השואה, שהיא אולי הדוגמא הכי טובה לכל הדברים האלה שאמרתי עכשיו. נזכרתי גם בסיפור הזה של צ'וצ'י, וגם בעוד סיפור שקרה לי אחרי המסע לפולין (שאותו אשמור לרגע אחר, אולי לביקורת אחרת, על ספר אחר), וחשבתי לעצמי - אולי הספר הזה יצליח להעצים את התחושה, לפתח אותה, לגרום לי להרגיש אולי טוב יותר עם עצמי, אף על פי שהמיקרה הזה כבר פחות כואב לי משהוא כאב באותו זמן. משהו.

אבל הספר הזה פשוט שיעמם אותי. הוא התחיל מצויין - קצין נאצי שפונה בגוף שני אל הקוראים, ומדבר (כלומר, כותב) בצורה מעוררת התפעלות, ולגמרי מהפנטת. עד כאן, החלק הראשון של הספר, שאורכו כ-30 עמודים בלבד.
ולאחר מכן - הקסם ניגמר. הספר מסופר בצורה יבשה יותר ומשעממת, שונה לחלוטין מזו שהייתה ב-30 העמודים הראשונים של הספר.

אבל מה שהכי איכזב אותי בספר, הוא ההרגשה שהספר הזה כן יכל לעשות לי את זה כמו שרציתי, אילו רק ג'ונתן ליטל, מחבר הספר, היה עובר על הספר עם מסננת, ופשוט מסנן את כל מה שצריך לסנן ומה שמיותר. וזה לא העיניין של מספר העמודים הגדול (קראתי כמה וכמה ספרים ארוכים של מעל 800 עמודים, והם היו ממש מצויינים), אלא עיניין אחר. של שמות גרמניים חורקי שיניים ומעצבנים, שכשקוראים אותם (או יותר נכון, עוברים על פניהם ופשוט לא טורחים לקרוא אותם) מרגישים הרגשה זהה לקריאת ספר היסטוריה משעמם, שיש בו יותר מדי תאריכים ומיספרים ופרטים טכניים ופחות סיפור.
כי יש בו קטעים מעניינים. גם אחרי 30 העמודים הראשונים. אלא שהספר ארוך מדי, מלא פרטים יבשים, ופשוט אי אפשר לקרוא. מייאש. לא שרדתי את נוטות החסד.

לא ממליץ, אבל אני כן יודע שיהיו אנשים שיאהבו אותו. עובדה. בזכות האנשים כאן, שאני מאוד מכבד את דעתם, ואשר כתבו את חוות דעתם החיובית על ספר זה, החלטתי גם אני לנסות ולקרוא. לא צלחתי. אולי בפעם אחרת. אם בכלל.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על נוטות החסד