סופר רציני.
ספר רציני- וכך יש להתייחס אליו.
הוא רציני בנושא שלו, בכתיבה שלו, הוא מעמיק ויסודי עד כמעט לקו השבר שאחריו קשה לקרוא את הספר ואת העובדות שבו.
לא קל לקרוא ספר כזה.
צריך להיות אדם מאמין שמורגל בפרשנויות של רבנים ומפרשים למיניהם, או כמוני, שמרותק לדמותו של משה, "אדון הנביאים"- כפי שכינה אותו אחד העם.
זהו משה המנהיג, משה שמתמודד עם מרידות ועם עם בכיין, משה שצריך להפוך עם רב, לעם אחד ולהוביל אותו לארץ ישראל.
בחלק הראשון שלו, מתרכז הספר בצד המקראי ודן בשאלה מי כתב את ספר דברים, ומה נכתב בו, ובעיקר מה לא נכתב בו ולמה- למשל אין אזכור כמעט לחייו של משה במצרים, היציאה משם, ועוד.
כפי שכתב כאן לפניי, עומר ציוני, בביקורת הטובה שלו, "הטענות מתחילות לחזור על עצמן ומה שנאמר בפרק הראשון או בפרקים הראשונים חוזר ונטחן שוב."
ואכן זה כך, עד שמצאתי את עצמי מדלג כמו אייל נקוד בין הדפים.
אבל..ויש כמה אבלים.
אחרי ששרדתי את החלק הראשון של הספר, קיבלתי פיצוי בחלק השני. הסופר עושה שם הקבלה לימינו אנו, והופך את הספר לרלוונטי.
שם מצאתי כמה פנינים : ישראל והמשפט הבינלאומי, ריסון עצמי לכוחו של כובש, יחס בין תורה למוסר, ואפילו הנה סיפור מעניין על פורים:
הסופר בירך את אחד מבאי בית הכנסת בפורים בברכת "חג שמח", והלה, "פרופסור ידוע בירושלים", ענה לו כי פורים אינו חג שמח.
הכיצד? תהה המחבר.
"כי היהודים קיבלו ב-י"א באדר היתר מאחשורוש לטבוח בגויים שקמו עליהם וכך עשו, וזו הגנה עצמית.
אלא שהם ביקשו יום נוסף, ואותו ניצלו למחרת, לטבח נוסף שלא היה לו צידוק מוסרי".
ועוד אחד - אחרי שהמחבר הרצה בבית הכנסת, היה לו רושם שהוא לא הובן כהלכה ותהה בפני מישהו מבאי בית הכנסת מדוע.
הלה השיב לו כי יש תמיד שני נאומים.
זה שאתה נושא, וזה שהקהל מבין, ולא תמיד הם זהים.
נחמד. לא?
החלק השלישי- די חוזר על עצמו ועל הנאמר בחלק הראשון, וזה נראה לי מיותר כי זה היה כמו לעשות לי וידוא הריגה.
אז התנחמתי בסיפור שהוא מספר על שלמה המלך שעשה הכל - בגדול !!!!
בנה את הממלכה הכי גדולה, אבל היא גם החלה להתפורר בתקופתו.
הוא כתב 3000 משלים, 1005 שירים, הקריב אלף קרבנות, כתב 1200 ביקורות באתר סימניה (ומעניין אם אפרתי תעלה על זה...) והכי חשוב, היו לו אלף נשים.
אלף!!!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
