ביקורת ספרותית על הנאום‭ ‬האחרון‭ ‬של‭ ‬משה מאת מיכה גודמן
ספר מעולה

---

באחד הקורסים שלמדתי לקראת התואר הראשון ביקש מאיתנו המרצה להביא לשיעור טקסט שהשפיע עלינו. אחת הסטודנטיות הביאה לשיעור טקסט מקראי, קטע מן התנ"ך. אינני זוכר אפילו איזה סיפור זה היה. לאחר שהסטודנטית הנחתה את הדיון על אודות הטקסט והסבירה מדוע השפיע עליה, שאל אותה המרצה: "את באמת חושבת שטקסט מקראי יכול להיות רלוונטי בימינו?". שאלתו הייתה כנה. לא הייתה בה כוונה להקניט או להקטין, אלא תמיהה כנה ביחס לאפשרות של סטודנט בן המאה ה-21 להתחבר לטקסט שנכתב במציאות של העולם העתיק.

ספרו של מיכה גודמן עונה על שאלה זו ב'הן!' מהדהד. גודמן מצליח להפוך את הדיון בספר דברים למסע הגותי רלוונטי ומסעיר.
כך ראוי בעיניי לקרוא את התנ"ך וללמד אותו, כסיפור מסעיר וכהגות רלוונטית ומרתקת.

לדעתי גודמן הוא כותב מבריק. כתיבתו בהירה מאוד מצד אחד אך איננה מוותרת על רוחב המבט ועל עומקו מצד שני. יש לו סגנון אופייני ונעים מאוד לקריאה. גודמן אף מקפיד להפוך כל עיון הגותי בטקסטים קאנוניים (בין אם זה 'הכוזרי', 'מורה נבוכים' או ספר דברים) לדרמה של ממש. גודמן משתדל גם לעסוק במה שאפשר לכנות "רעיונות גדולים". אלו הן תובנות שאינן נטפלות רק לדקויות הטקסט, אלא כאלו שיש בכוחן להפעיל את ליבו של הקורא ולאתגר את החשיבה שלו.

בקריאתו את ספר דברים הוא מציג מצד אחד סיפור דרמטי על משה שנושא את נאומו האחרון בפני העם טרם מותו טרם הכניסה לארץ ישראל. מצד שני, הוא מוצא בספר דברים גם פילוסופיה מהפכנית על אודות השימוש בכוח ועל פולחן האל.

מעט על תוכן הספר:
גודמן סבור שיש לקרוא את ספר דברים כפי שהוא 'מבקש' שיקראו אותה - כנאומו האחרון של משה בפני עם ישראל. בנאום זה, סבור גודמן, משה מציג בפני עם ישראל את העקרונות שעליו לקיים על מנת להתמודד בהצלחה עם אתגר הריבונות בארץ. משה מציג את תפיסת עולמו ובתוך כך מציג קריאה מחודשת של ארבעת החומשים שקדמו לספר דברים. זוהי אם כן, לדידי גודמן, הפרשנות הראשונה של התורה.

משה מציג שני עקרונות עיקריים אותם גודמן מכנה שתי מהפכות, מהפכה שלטונית ומהפכה דתית.

המהפכה השלטונית של משה גורסת כי על מנת להחזיק בכוח יש להגביל אותו. על מנת שמלך ישראל ושושלתו יחזיקו בכס מלכותם ובריבונות עברית בארץ ישראל, עליהם להגביל את כוחם. שאם לא כן, מלוכתם תדרדר לידי רודנות. במקרה זה תקרוס הריבונות העברית בארץ והעם שזכה בארץ יגלה מארצו.

המהפכה הדתית של משה גורסת כי יש לעבוד את האל מבלי להיכנע לאשליית השליטה בו. כלומר, יש לקיים את פולחן האל אך להכיר בכך שפולחן זה איינו מבטיח את הענות האל לכל מאוויו של האדם, ואף לא של עם ישראל או נביאיו. יש לעבוד את האל רק בבית המקדש ובו בעת להכיר בזאת שהאל איננו נוכח במקדש.

גודמן רואה בספר יהושע ספר על אודות המנהיג שמימש את עקרונותיו של משה ובסיפור על המלך שלמה, סיפור על המלך שמימש את פחדיו של משה והוביל לקרע בעם ולבסוף לגלותו מן הארץ.

בשני מקומות בספר הרגשתי שיש מקום להרחבה נוספת או לייתר דיוק.
המקום הראשון הוא הפרק בו מסביר גודמן את מה שהוא מכנה תפיסה דתית מאגית. לדידו, אלילות היא למעשה פרקטיקה דתית מאגית. במובן מסוים, לטענת גודמן, עבודת אלילים היא פולחן האדם את עצמו. המאגיה לדידו גורסת כי לאדם שליטה על איתני הטבע על ידי הטקסים המאגיים אותם הוא מבצע.

המקום השני בו היתה לתחושתי אפשרות להעמיק והלרחיב את הדיון הוא אחרית הדבר של הספר. להתייחסות עכשווית של גודמן למסקנות הנובעות מנאומו האחרון של משה מקדיש גודמן עמוד וחצי..

האופן בו הדיון על מגבלות כוחה של המלכות רלוונטי גם לימינו ברור לחלוטין. בימינו המדינה היא המלכות. קל מאוד לחשוב על האופן שבו שימוש יתר בכוח עשוי לנשל, לבסוף, את המדינה מכוחה.

את הקפיצה מן הדיון על הפולחן הדתי לימינו קשה יותר לעשות. עבור אדם דתי זה אולי קל יותר. אך לטעמי, הדיון על האופן בו אשליית הכוח נוכחת גם בימינו, לא על ידי פולחן מאגי (אם כי, ישנם גם תופעות של התדרדרות לכדי פולחן שכזה גם במסגרת היהדות) אלא כחלק מאורח החיים המודרני, היה יכול להיות מרתק.

לסיכום, ספר מצוין ושווה קריאה בהחלט! הן לאוהבי פילוסופיה והן לאוהבי מקרא וספרות.

» ביקורות נוספות של omripoll
» ביקורות נוספות על הנאום‭ ‬האחרון‭ ‬של‭ ‬משה