אוי מויש'לה, אם כולם היו מקשיבים לך, לאורך הדורות, היה לאנשים הרבה יותר טוב. אבל לא כך קרה. הכוח משכר אנשים שרוצים ממנו עוד ועוד והשחיתות היא עניין של יום - יום. ואין לזה שום קשר למצוות הדתיות שרצית שכולם ימלאו. אבל יש לזה קשר הדוק לסירוב להתייחס לדברים שלך.
יודעים מה טען משה שצריך להיות התפקיד של מלך ישראל? הנ"ל צריך ללמוד כל היום. לא לנהל שום דבר. לא לקבוע חוקים, לא להיות ראש הצבא ובכלל לא להתעסק בכלום. רק לשבת וללמוד. את המדינה צריכים לנהל הזקנים והנבחרים. דמוקרטיה במיטבה. אולי אפילו לפני יוון. אבל איזה מלך הקשיב לו?
בקיצור, פספסנו בגדול.
וכן, אני יודעת שאת התנ"ך כתבו לפחות 500 שנים אחרי משה. אבל יש טענה שספר 'דברים' יוצא דופן בעניין הזה. והוא קדום הרבה יותר. אז אולי בכל זאת משה ידע הרבה מאוד על ניהול אנשים ויישום שלטון טוב.
אבל עברו כבר כמעט 4000 שנים, וכל מה שנשאר לנו זה סיפור על איש חכם אחד, שראה את הנולד, וכרגיל אף אחד לא הקשיב לו, וברור שגם היום לא מקשיבים לו.
הספר הזה מעניין, למעט העובדה שהוא כתוב כאילו הסופר מרצה. בהרצאות, שמתי לב, מרצים נוהגים לחזור על עצמם. לפעמים מתוך תחושה שאולי לא שמעו אותם מספיק טוב, לפעמים מתוך ניסיון להזכיר לעצמם על מה הם מדברים אחרי הסחת דעת, ועוד סיבות. אבל בספר דבר כזה לא צריך להיות. קורא לא צריך לקרוא שוב ושוב את אותו משפט, גם אם המשפט חכם, ובטח שאין לו צורך בסיכומים שחוזרים על הכל. וגם אם המוטו של לימוד התנ"ך זה "ושיננת לבנך", לכל דבר יש גבול.

סופר רציני.
ספר רציני- וכך יש להתייחס אליו.
הוא רציני בנושא שלו, בכתיבה שלו, הוא מעמיק ויסודי עד כמעט לקו השבר שאחריו קשה לקרוא את הספר ואת העובדות שבו.
לא קל לקרוא ספר כזה.
צריך להיות אדם מאמין שמורגל בפרשנויות של רבנים ומפרשים למיניהם, או כמוני, שמרותק לדמותו של משה, "אדון הנביאים"- כפי שכינה אותו אחד העם.
זהו משה המנהיג, משה שמתמודד עם מרידות ועם עם בכיין, משה שצריך להפוך עם רב, לעם אחד ולהוביל אותו לארץ ישראל.
בחלק הראשון שלו, מתרכז הספר בצד המקראי ודן בשאלה מי כתב את ספר דברים, ומה נכתב בו, ובעיקר מה לא נכתב בו ולמה- למשל אין אזכור כמעט לחייו של משה במצרים, היציאה משם, ועוד.

כפי שכתב כאן לפניי, עומר ציוני, בביקורת הטובה שלו, "הטענות מתחילות לחזור על עצמן ומה שנאמר בפרק הראשון או בפרקים הראשונים חוזר ונטחן שוב."
ואכן זה כך, עד שמצאתי את עצמי מדלג כמו אייל נקוד בין הדפים.
אבל..ויש כמה אבלים.

אחרי ששרדתי את החלק הראשון של הספר, קיבלתי פיצוי בחלק השני. הסופר עושה שם הקבלה לימינו אנו, והופך את הספר לרלוונטי.
שם מצאתי כמה פנינים : ישראל והמשפט הבינלאומי, ריסון עצמי לכוחו של כובש, יחס בין תורה למוסר, ואפילו הנה סיפור מעניין על פורים:

הסופר בירך את אחד מבאי בית הכנסת בפורים בברכת "חג שמח", והלה, "פרופסור ידוע בירושלים", ענה לו כי פורים אינו חג שמח.
הכיצד? תהה המחבר.
"כי היהודים קיבלו ב-י"א באדר היתר מאחשורוש לטבוח בגויים שקמו עליהם וכך עשו, וזו הגנה עצמית.
אלא שהם ביקשו יום נוסף, ואותו ניצלו למחרת, לטבח נוסף שלא היה לו צידוק מוסרי".

ועוד אחד - אחרי שהמחבר הרצה בבית הכנסת, היה לו רושם שהוא לא הובן כהלכה ותהה בפני מישהו מבאי בית הכנסת מדוע.
הלה השיב לו כי יש תמיד שני נאומים.
זה שאתה נושא, וזה שהקהל מבין, ולא תמיד הם זהים.
נחמד. לא?

החלק השלישי- די חוזר על עצמו ועל הנאמר בחלק הראשון, וזה נראה לי מיותר כי זה היה כמו לעשות לי וידוא הריגה.
אז התנחמתי בסיפור שהוא מספר על שלמה המלך שעשה הכל - בגדול !!!!
בנה את הממלכה הכי גדולה, אבל היא גם החלה להתפורר בתקופתו.
הוא כתב 3000 משלים, 1005 שירים, הקריב אלף קרבנות, כתב 1200 ביקורות באתר סימניה (ומעניין אם אפרתי תעלה על זה...) והכי חשוב, היו לו אלף נשים.
אלף!!!

באחד הקורסים שלמדתי לקראת התואר הראשון ביקש מאיתנו המרצה להביא לשיעור טקסט שהשפיע עלינו. אחת הסטודנטיות הביאה לשיעור טקסט מקראי, קטע מן התנ"ך. אינני זוכר אפילו איזה סיפור זה היה. לאחר שהסטודנטית הנחתה את הדיון על אודות הטקסט והסבירה מדוע השפיע עליה, שאל אותה המרצה: "את באמת חושבת שטקסט מקראי יכול להיות רלוונטי בימינו?". שאלתו הייתה כנה. לא הייתה בה כוונה להקניט או להקטין, אלא תמיהה כנה ביחס לאפשרות של סטודנט בן המאה ה-21 להתחבר לטקסט שנכתב במציאות של העולם העתיק.

ספרו של מיכה גודמן עונה על שאלה זו ב'הן!' מהדהד. גודמן מצליח להפוך את הדיון בספר דברים למסע הגותי רלוונטי ומסעיר.
כך ראוי בעיניי לקרוא את התנ"ך וללמד אותו, כסיפור מסעיר וכהגות רלוונטית ומרתקת.

לדעתי גודמן הוא כותב מבריק. כתיבתו בהירה מאוד מצד אחד אך איננה מוותרת על רוחב המבט ועל עומקו מצד שני. יש לו סגנון אופייני ונעים מאוד לקריאה. גודמן אף מקפיד להפוך כל עיון הגותי בטקסטים קאנוניים (בין אם זה 'הכוזרי', 'מורה נבוכים' או ספר דברים) לדרמה של ממש. גודמן משתדל גם לעסוק במה שאפשר לכנות "רעיונות גדולים". אלו הן תובנות שאינן נטפלות רק לדקויות הטקסט, אלא כאלו שיש בכוחן להפעיל את ליבו של הקורא ולאתגר את החשיבה שלו.

בקריאתו את ספר דברים הוא מציג מצד אחד סיפור דרמטי על משה שנושא את נאומו האחרון בפני העם טרם מותו טרם הכניסה לארץ ישראל. מצד שני, הוא מוצא בספר דברים גם פילוסופיה מהפכנית על אודות השימוש בכוח ועל פולחן האל.

מעט על תוכן הספר:
גודמן סבור שיש לקרוא את ספר דברים כפי שהוא 'מבקש' שיקראו אותה - כנאומו האחרון של משה בפני עם ישראל. בנאום זה, סבור גודמן, משה מציג בפני עם ישראל את העקרונות שעליו לקיים על מנת להתמודד בהצלחה עם אתגר הריבונות בארץ. משה מציג את תפיסת עולמו ובתוך כך מציג קריאה מחודשת של ארבעת החומשים שקדמו לספר דברים. זוהי אם כן, לדידי גודמן, הפרשנות הראשונה של התורה.

משה מציג שני עקרונות עיקריים אותם גודמן מכנה שתי מהפכות, מהפכה שלטונית ומהפכה דתית.

המהפכה השלטונית של משה גורסת כי על מנת להחזיק בכוח יש להגביל אותו. על מנת שמלך ישראל ושושלתו יחזיקו בכס מלכותם ובריבונות עברית בארץ ישראל, עליהם להגביל את כוחם. שאם לא כן, מלוכתם תדרדר לידי רודנות. במקרה זה תקרוס הריבונות העברית בארץ והעם שזכה בארץ יגלה מארצו.

המהפכה הדתית של משה גורסת כי יש לעבוד את האל מבלי להיכנע לאשליית השליטה בו. כלומר, יש לקיים את פולחן האל אך להכיר בכך שפולחן זה איינו מבטיח את הענות האל לכל מאוויו של האדם, ואף לא של עם ישראל או נביאיו. יש לעבוד את האל רק בבית המקדש ובו בעת להכיר בזאת שהאל איננו נוכח במקדש.

גודמן רואה בספר יהושע ספר על אודות המנהיג שמימש את עקרונותיו של משה ובסיפור על המלך שלמה, סיפור על המלך שמימש את פחדיו של משה והוביל לקרע בעם ולבסוף לגלותו מן הארץ.

בשני מקומות בספר הרגשתי שיש מקום להרחבה נוספת או לייתר דיוק.
המקום הראשון הוא הפרק בו מסביר גודמן את מה שהוא מכנה תפיסה דתית מאגית. לדידו, אלילות היא למעשה פרקטיקה דתית מאגית. במובן מסוים, לטענת גודמן, עבודת אלילים היא פולחן האדם את עצמו. המאגיה לדידו גורסת כי לאדם שליטה על איתני הטבע על ידי הטקסים המאגיים אותם הוא מבצע.

המקום השני בו היתה לתחושתי אפשרות להעמיק והלרחיב את הדיון הוא אחרית הדבר של הספר. להתייחסות עכשווית של גודמן למסקנות הנובעות מנאומו האחרון של משה מקדיש גודמן עמוד וחצי..

האופן בו הדיון על מגבלות כוחה של המלכות רלוונטי גם לימינו ברור לחלוטין. בימינו המדינה היא המלכות. קל מאוד לחשוב על האופן שבו שימוש יתר בכוח עשוי לנשל, לבסוף, את המדינה מכוחה.

את הקפיצה מן הדיון על הפולחן הדתי לימינו קשה יותר לעשות. עבור אדם דתי זה אולי קל יותר. אך לטעמי, הדיון על האופן בו אשליית הכוח נוכחת גם בימינו, לא על ידי פולחן מאגי (אם כי, ישנם גם תופעות של התדרדרות לכדי פולחן שכזה גם במסגרת היהדות) אלא כחלק מאורח החיים המודרני, היה יכול להיות מרתק.

לסיכום, ספר מצוין ושווה קריאה בהחלט! הן לאוהבי פילוסופיה והן לאוהבי מקרא וספרות.

יש לי הערכה רבה למיכה גודמן, בשל הופעותיו בתכניות טלוויזיה ומחקרים מצולמים. האיש רהוט, מעניין וברור.
כך גם הספר. אלא שבשלב מסוים נוצר הרושם שהטענות מתחילות לחזור על עצמן ומה שנאמר בפרק הראשון או בפרקים הראשונים חוזר ונטחן שוב. ייתכן שמדובר בתפישת עולם, באופן לימוד או בשיטת הוראה. לי זה צרם והפריע.
אז בהחלט יש כאן מה ללמוד, ובהחלט נעים להיחשף לפירושים נוספים. ועם זאת, לפחות לטעמי, ניתן לעשות זאת בצורה קצרה יותר.

ספר נוסף מבית מדרשו של מיכה גודמן , העוסק בספר דברים שמהותו דבריו של משה רבנו לעם ישראל- נאומו האחרון , טרם פטירתו. גודמן מצליח להראות שספר דברים, "מבשר תודעה דתית ורוחנית מסוג חדש". הוא מתמקד בצד הפילוסופי – דתי ולא פרשני . הוא מציג את הרעיונות המהפכניים שמשה מעלה בספר דברים.
גודמן דן גם בשאלות נוספות , כגון : מי חיבר את ספר דברים? משה או האלוהים? הוא מבחין גם בהבדלים בתיאורי מעמד הר סיני בספר שמות ,בדגשים על הקרבנות וכן על יהושע כממשיך דרכו של משה .מדוע משה הוציא את עצמו מסיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר? –גודמן אכן מזהה שתי סיבות לכך.
משה רבנו ,לדעתו של גודמן מחולל מהפיכה בטכסי הפולחן: מרכז אותם למקום אחד- למשכן.
השינוי השני, אלוהים אינו במקדש אלא בשמים!.
רעיון נוסף שלדעתו מודגש בספר דברים הוא השיא המוסרי של התורה, רגישות לגר, לחלש, פחות לעשיית הפולחן ויותר לצדק המוסרי-חברתי.
נושא נוסף שגודמן מרחיב בספר , הוא רעיון המנהיג, המלך (כי הוא דואג מה יהיה על העם אחרי מותו), חוק המלך, הכוח למלך. לשם כך הוא מביא לדוגמא את שלמה המלך , כיצד סטה מדרך הישר , בדיוק מה שמשה ציווה לא לעשות.
גודמן גם משווה בספרו בין יהושע ושלמה המל , כיצד שני מנהיגים אלו בעלי כוח והשפעה רבה , פעלו. : "משה הציע פוליטיקה ללא רודנות ודת ללא מגיה"( עמ' 267)
היה לי מאד מעניין ללמד על ספר דברים, לא כפרשנות לספר , אלא בראיה כוללנית רחבה ופילוסופית , שלדעתי זה גם סוג מסוים של פרשנות.
מחכה כבר לספרו הבא של גודמן, שבוודאי יהיה מעמיק ומעניין כמו הספר הזה וקודמיו.

את הספר המעניין ומעורר המחשבה "הנאום האחרון של משה" כתב ד"ר מיכה גודמן,
חוקר מקרא במכון שלום הרטמן בירושלים, ראש מדרשת "עין פרת" וסופר אשר שני ספריו הקודמים "חלומו של הכוזרי" (רבי יהודה הלוי)
ו"סודותיו של מורה נבוכים" (הרמב"ם) הפכו לרבי מכר.

בספר מציג גודמן תפישה מהפכנית של ספר "דברים" בה הוא טוען כי הספר כולו נכתב למעשה על ידי
משה, הנביא והמנהיג הראשון של עם ישראל ובו פורש למעשה משה את משנתו הכוללת את ההיסטוריה
של עם ישראל (השונה במקצת מההיסטוריה שנכתבה בספרי התורה הקודמים לו)
וכן את החזון שלו לאופן בו צריך העם להקים את מדינת ישראל ולהצליח להחזיק בה באופן מבוסס ומאוזן.

לפי פרשנות גודמן, על עם ישראל לכבוש תחילה את הארץ, שלב שנראה כי אינו מדאיג את משה,
בהבטיחו שוב ושוב כי אלוהים ייתן למעשה את הארץ לעם ישראל בהתערבות פעילה.
הבעיה של משה לפי גודמן מתחילה לאחר הכיבוש. איך ידע העם לעבוד את אלוהים באופן מאוזן?
איך יידע העם להיצמד לעיקר (אמונה באלוהים) ולא לטפל? (מיני טקסים, סמלים וקורבנות)
איך ידע העם לשלוט באופן מאוזן? בכוח מספיק כדי להגן על הטריטוריה, אבל ללא נפילה
ל"מלכודת הכוח" כפי שניסח אותה היטב לורד אקטון:
Power tends to corrupt and absolute power corrupts absolutely""

בהתאם לחשש גדול זה, מפרט משה את הדרך, השיטה והעונשים הצפויים על הסטייה מהדרך
בה ניתן לעבוד את האלוהים באופן שלא מרומם את הכוהנים עצמם או את המשכן, או אפילו את הטקסים לסדר העדיפות הראשון
(מה שקרה בדיעבד בכל הדתות הגדולות)
בדומה לכך, מפרט משה את הצורך במלך חזק, אבל חכם ומאוזן, מלך שיודע להגן ביד חזקה,
אבל גם נמנע מריבוי עושר וכוח בלי סוף לעצמו, קצת בדומה לתפישת ה"מלך הפילוסוף" שהגה אפלטון
(בפועל, רק דמות מרכזית אחת בהיסטוריה התאימה לדרישה: הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס)

ישנם עוד שני פרקים חשובים בספר הנותנים "אחרית דבר" לחזון משה –
ספר יהושע, שהוא לטענת גודמן הממשיך והמיישם הנאמן ביותר של "חזון משה"
ופרק שלמה המלך, בו למעשה מגיעה ההתרחקות האולטימטיבית של העם מחזון משה
ולמרות הפאר וההדר החומריים שאוסף שלמה בימי חייו, מתפורר למעשה הגרעין המוסרי והרוחני
של העם ולכן מגיע "העונש מאלוהים" בדמות החרבת בית המקדש והגירוש של העם לגלות.

כהרגשה אישית, מצד אחד "נשאבתי" לרעיונות המעניינים שמציג גודמן וכמעט רציתי להאמין לו ללא ביקורת רציונאלית של התוכן...
את דמות משה אני מעריך ומכבד יותר מדמויות אחרות בתנ"ך
והרעיון לדת בה הפולחנים וכוהני הדת אינם העיקר אלא האמונה הפשוטה באל מאוד משך אותי
(למרות שאני אתאיסט בעצמי) וכמו כן הניסיון לשלטון ודת המבוססים על עקרונות מוסריים,
סובלנו וחמלה כלפי אחרים (לגר, לאלמנה, ליתום, לעני וכ"ו) – גורמים כמעט להאמין כי
"הייתה כוונה טובה לדת היהודית בתחילת הדרך"

אבל, מצד שני גם בתוך נאום משה עצמו מופיעים חלקים שונים, הפוכים וסותרים לתפישה זו,
קטעים בהם פוקד משה לחסל את כל בני האדם שיושבים בכנען על מנת להתיישב במקומם.
לא רק לגרש, לא רק לכבוש, לא רק לקחת בשבי או להפוך לעבדים, אלא ממש לחסל את כולם!
כולל זקנים נשים וטף! גודמן מנסה ליישב סתירות אלו ללא הצלחה לדעתי (פשוט כי אי אפשר!)

זוהי בעיה שמבחינתי לא ניתנת ליישוב הדעת (והלב) בדומה למעשה "עקידת יצחק" שלא משנה
כמה ינסו לסובב אותה, לבאר ולפרש אותה, היא בסופו של דבר – אדם העומד לרצוח את בנו
עקב "ציווי אלוהי"! אישית, אינני מסוגל לקבל קיצוניות כזו לא של אדם ולא של "אל חנון ורחום"
(כמו הקטע המוזר, בו דווקא כאשר ארעה טרגדיה כלשהי, אומרים "אל מלא רחמים" - ???)

ישנם עוד קטעים בספר שלא מתיישבים עם "התפיסה והתזה" של גודמן לגבי חזון משה
ובגדול, כאשר קוראים שוב, באופן ביקורתי, הפרשנות שלו נראית יותר כמו
"ציור המטרה מסביב לחץ" או מציאת סיבות וחיזוקים לאחר ההגעה למסקנה...