עדיין תר במסעותיי הפנימיים לחיפוש הספרים שעיצבו את חיי. ספרים שנגעו בכל קצוות חלקי הגוף וטלטלו את נשמתי. פרשו לפני עור דם ונשמה. קראו לי בקול מלא אותיות 'הי הי דרור תנשום'.
בעבר כתבתי שבעיני שפול אוסטר הוא מעין אב סודי שלי שתמיד חיפשתי. אני מרגיש לסופר זה קירבה עצומה, כאילו המילים שנכתבות בספרים הרבים שלו נוחתות עבורי בתוך הכרך הפרטי שלי. כל ספר שלו שיוצא אני מחפש אחריו וקונה ללא היסוס. יש בינינו שנים של קריאה, חיפוש ותהיה. אני מעריץ והוא כותב.
כבר בתחילת דרכו אוסטר היה כוכב מילים ויוצר רגיש ומיוחד.
הוא כתב מקבץ ספרים שנעתקו מילותיי כשקראתי אותם. הזדהות מוחלטת. גיבורים אמריקאים בודדים, שונים, עצובים כואבים. בעצם כולם גיבורים של חיים שלמים. בהמשך דרכו קצת נמוג ואולי אפילו חזר על עצמו והנה בערוב חייו שלל הרומנים האחרונים שלו מופתיים.
אני בחרתי דווקא לדבר על הספר הכי שונה שלו, הספר שבעיני הוא פסגה. כמובן שיש מי שיחלוק עלי על בחירתי, אי אפשר לשכוח שהסופר הססגוני הזה כתב את הטרילוגיה הניו יורקית המופלאה. הבריק במוזיקת המקרה ולמרות כל זאת אני עדיין חושב שמר ורטיגו הוא מופת שלם כרעיון, כמחשבה וככתיבה נועזת. הריחוף של גיבור הספר היא נקודה גאונית של פרימת דרך. עולם יוצר של דמיון ומחשבה. עולם של חוסר גבולות. מטאפיזי, פנימי ורגשי. מי לא רוצה לרחף? אני בכל אופן מוכן לרחף בכל רגע נתון. מוזיקה גורמת לי לרחף, כאילו אני פורש את ידי ושט מעל העולם והעולם לפתע פאקינג יפה. במר ורטיגו הריחוף הוא אמיתי. הקורא מאמין בעצמו, הוא חלק מהמארג. גיבורים שונים ומגוונים, פיתולים של ייאוש ותקווה. כתיבה עילאית.
קראתי את הספר פעם אחת נשמתי היטב, קראתי שוב נשמתי יותר טוב. המילים לא פסקו להדהד. פול אוסטר הוא לא סתם אב רוחני של כמעט דור שלם של קוראים. הוא אב קרוב ומשפיע. אפשר לומר גם שהכתיבה האמריקאית שונה בתנועתה ובמחשבתה מהכתיבה האירופאית המאופקת בכך שניו יורק היא אמצע העולם, כאילו נאמר לקוראים זה לא ברור לכם ... התנועה בה מתאימה למחשבה הניו יורקית הפחות מאופקת ומצד שני חיה נושמת. אפשר להשוות זאת למוזיקת רוק משובחת עם גיטרות חיות ועזות ולפרקים צלילים שונים של חיבור, מרחבים ותעוזה.. מר ורטיגו מופתי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
