ביקורת ספרותית על הווידוי של לוסיו מאת מריו דה סא-קרנירו
ספר טוב

---

כתב את זה בחור בן 23. חשוב היה לי לדעת את זה. אחרת אני לא בטוחה שהייתי קוראת את הספר עד הסוף.

כשמישהו מספר לך סיפור שכולו סובב סביב שאלות של זהות עצמית, במקרה הזה זהות מינית ומגדרית, ועוד בגוף ראשון, אני חושבת שהגיל שלו הוא בעל משמעות, כי בסיפורים מהסוג הזה יכולות להיות עמדות שונות של מספר, אחד שכבר עבר את כל התהליך והגיע לאיזו השלמה עם עצמו ועם המקום שהוא תופס בעולם לעומת מי שנמצא בשיאו של בירור ועדיין מנסה להבין ובוחר, מסיבה כלשהיא, לשתף אותך בתהליך.

ונדמה לי שהסיפור הזה קצת מרמה. מספר אותו לוסיו, סופר ומחזאי אבל גם אסיר שהשתחרר מ 10 שנים של מאסר על רצח והווידוי עוסק במה שקרה לפני שנכלא, ביחסים שלו עם החבר הטוב שלו, משורר, שנרצח.

לכאורה יש פה 10 שנים של פרספקטיבה, רק שבפועל לא הרגשתי בה. הוא החזיר אותי אל השנים ההן, שנים של התנסויות ראשונות, של בטחון וחוסר בטחון, כשעוד אומרים פחות ממה שצריך, מאותתים, פעמים רבות בשפת סימנים שאף אחד חוץ ממך לא מבין, והוא כתוב כולו מהמקום המבולבל הזה וזה מקסים אם מתייחסים לזה ככה, בסלחנות ובסבלנות המתבקשת כשאת רואה את הילדים שלך נתקלים במהמורות דומות לאלה שהיו בדרך שלך ואת עומדת מהצד ומתאפקת, כי את יודעת שאסור לך להגיד, שמותר לך לענות רק אם שואלים אותך, וגם אז, בזהירות, כי יש להם חיים משלהם, ויחד עם זה היית רוצה לדעת כי אחרי הכל את אוהבת אותם.

וזה לא שאני חושבת שאחרי כמה שנים הכל מסתדר והשממה שולטת, רק שבכל זאת עם הזמן את צוברת פה ושם ודאויות והבלבול, גם כשהוא קיים, נראה אחרת.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על הווידוי של לוסיו