A CONFISSAO DE LUCIO

1913, מספר את משולש האוהבים של לוסיו,מרתה וריקרדו ( דה לוארירו).
הסיפור נפתח ב תחילת המאה שעברה וסוף קודמתה בפריז הצבעונית, בה משולש האוהבים כולל את כולם, אחד על אחד, אחד על אחת (ואולי אורגיה? לא באמת! רק בסוף מלווה באקדח!).

לוסיו, בדמותו של הסופר מריו דה... היה 10 שנים בכלא, ובתאו בכלא לאחר הפרשייה בנובלה, מתוודה על הסיפור בכללותו.

אמן מכיר את לוסיו עלם חמוד לאמן (פסל) אחר (וז'רוזיו וילה נובה), מכיר לו את ריקרדו ההומו בזוגיות מגוננת עם מרתה, אישה גבוה וגברית משהו, שכבר כולם חרשו עליה למען הכלל ולעצמה.
תחילה לוסיו נגעל מאורח חייו של ריקרדו והזוג, אבל בהמשך, כמו שאורגיה בין השלושה לא מפורשת, יחסים מיניים בין כל השלושה נרמזת לאורך הווידוי.

"ממילא אאלץ לבעול את מי שאוהב, בין אם אישה או גבר. אולם איננו יכולים לבעול יצור בן מיננו. משום כך אוכל להיות חברו של בן מיני , אך ורק אם אותו אדם או אני נחליף את מיננו"
(ע"מ 74).

לוסיו דרך ההיכרות ניהיה מאהב של ריקרדו ושתיהם משלימים עם מרתה האמריקאית, הגבוהה היפה והגברית בעצמה ככיסוי של כל התועבה...
ב1896 עוזב ריקרדו לליסבון, ושנה הם בנפרד.

הספר גדוש דיאלוגים עילגיים ועתירי משמעות על אומנות, מגדר. זהות וכמובן כסף ומין , שמנפחים את הספר כמו כותנה לבנה אל תוך בובה של דוב.
כבר פה הבנתי שהאמן ההומו הנחשק ריקרדו יוביל למעשה הבליעל שיפליל את לוסיו בווידוי הלא אמין של המספר, מריו הסופר, שיאכל ע"י פרח עם שיניים כמו במשחק ניטנדו האהוב משנות ה 90, בדמות התאבדות מרעל משהו במציאות בגיל 26 בלבד.

שנה אחר"כ מגיע לוסיו לליסבונד, לסגור עניין ולהגיע לווידוי ולמשגה הדרמטי.
בבית ריקרדו ומרטה הכול סובב סביב סקס ואומנות, כאשר לוסיו חש כדג מחוץ למים.
לוסיו חוזר לחדרו העלוב, עד שקצו כל הקצים והוא מגיע לביתם של הזוג המבחיל וחוזר לסורו, במתלה לתלות את האינספרציות האומנותיות שלו בדמות מחזה שיציגו לא נכון ולא יתנו לא קרדיט.

מרתה מפתה אותו. אין תיאורי מין מפורטים בדמות הנה הנה, רק תיאורי איברים ותחושותיו של לוסיו מהמשגל ולאחר פורקן מעשה בתיאורים נפשיים ויזואלים.

(נשיקת ריקרדו הייתה זהה. זהה לגמרי לנשיקות אהובתי, היה לה אותו חוסר צבע, היא נסכה בי אותו חוסר שקט. אני חשתי אותה באותו אופן
(ע"מ 119).


לוסיו תוהה מי המאהב של מרתה מלבדו ומלבד ריקרדו בעלה ההומו, עד שהוא אומר לו שכולם שוכבים איתה...
נראה שלוסיו ניצל שחזר לצרפת. אבל באוקטובר 1900 , לאחר חצי שנה בהתבודדות, למען האומנות ובשבילה כמובן הוא פוגש את הזוג הטראגי, בדמות אותה הצגה מאותו מחזה שכתב ולא נשא פרי, ותוצג בליסבונד...
אחד/ת משלם את המחיר, לוסיו אחרי 10 שנים בכלא חוזר לתת בראש בווידוי של לוסיו.

התרגום והאחרית דבר של מר סערי נראה לי טובה בעברית מאשר בפורטוגלית- באחרית דבר , הוא מגדיר את מריו הסופר כמתאפיין בשלושה דרכים-
פרישה לכלא או לכפר,לכלא, או בחיסול עצמי והעלמות מיסטורית.

ללא ספק הוצאת כרמל משקיע בתרגומייה של ספרים מוזרים למרחיבי אופקים, אבל לא שמעתי או קראתי על אף סופר מקור ראוי שיצא דרך ההוצאה.

הסיפור כאן בהחלט מתחרה ראוי על תשומת לב בסרטים ב 42 שקל או באלה חינם או סדרות או נובלה אחרת.
אבל הכתיבה כאן עוסקת במה ולא ב איך, אין כ"כ סיפור, אלה דיאלוגים, תיאורים ארוטים ולא סיפור רב מלל ומנומק, הדומה לורג'יניה וולף ותומס מאן ופרנץ קפקא המודרניסטים אף הם במספר לא מאמן ואחיזת עיניים של הקורא.

מומלץ למי שמחפש זבנג וגמרנו ביום אחד, למרות שלי לקח כמה ימים לעכל את הנובלה המוזרה הזאת.

כתב את זה בחור בן 23. חשוב היה לי לדעת את זה. אחרת אני לא בטוחה שהייתי קוראת את הספר עד הסוף.

כשמישהו מספר לך סיפור שכולו סובב סביב שאלות של זהות עצמית, במקרה הזה זהות מינית ומגדרית, ועוד בגוף ראשון, אני חושבת שהגיל שלו הוא בעל משמעות, כי בסיפורים מהסוג הזה יכולות להיות עמדות שונות של מספר, אחד שכבר עבר את כל התהליך והגיע לאיזו השלמה עם עצמו ועם המקום שהוא תופס בעולם לעומת מי שנמצא בשיאו של בירור ועדיין מנסה להבין ובוחר, מסיבה כלשהיא, לשתף אותך בתהליך.

ונדמה לי שהסיפור הזה קצת מרמה. מספר אותו לוסיו, סופר ומחזאי אבל גם אסיר שהשתחרר מ 10 שנים של מאסר על רצח והווידוי עוסק במה שקרה לפני שנכלא, ביחסים שלו עם החבר הטוב שלו, משורר, שנרצח.

לכאורה יש פה 10 שנים של פרספקטיבה, רק שבפועל לא הרגשתי בה. הוא החזיר אותי אל השנים ההן, שנים של התנסויות ראשונות, של בטחון וחוסר בטחון, כשעוד אומרים פחות ממה שצריך, מאותתים, פעמים רבות בשפת סימנים שאף אחד חוץ ממך לא מבין, והוא כתוב כולו מהמקום המבולבל הזה וזה מקסים אם מתייחסים לזה ככה, בסלחנות ובסבלנות המתבקשת כשאת רואה את הילדים שלך נתקלים במהמורות דומות לאלה שהיו בדרך שלך ואת עומדת מהצד ומתאפקת, כי את יודעת שאסור לך להגיד, שמותר לך לענות רק אם שואלים אותך, וגם אז, בזהירות, כי יש להם חיים משלהם, ויחד עם זה היית רוצה לדעת כי אחרי הכל את אוהבת אותם.

וזה לא שאני חושבת שאחרי כמה שנים הכל מסתדר והשממה שולטת, רק שבכל זאת עם הזמן את צוברת פה ושם ודאויות והבלבול, גם כשהוא קיים, נראה אחרת.

נובלה קולחת מאוד, שנקראה טיפה יותר מזמן צפיה בסרט, אבל קצב הקריאה בה נמצא ביחס הפוך לקצב התנדפותה מהראש.

כפי שהכותרת מרמזת, הספר כתוב בגוף ראשון ומכיל וידוי של סופר בשם לוסיו. לאחר 10 שנים בכלא הוא מתאר את הארועים שהובילו להאשמתו בפשע אותו לא ביצע. במונולוג עז ואינטנסיבי בצורה לא רגילה הוא מתאר תחילה איך הגיע לפריס ללמוד משפטים אך במהירה הפך לחלק מקומונת אמנים דקדנטיים שתפישותיהם האומנותיות קיצוניות כל כך שגם אורגיה ומוות הם מכחול וצבע. חלק זה, הוא רק הקדמה למסופר בהמשך, כשהוא חווה בליסבון חוויות שמערערות את בטחונו במציאות.

חייו של מריו דה סא קרניירו הפורטוגזי, שכתב את הספר ב- 1913 בהיותו בן 23 בלבד והתאבד לאחר 3 שנים, נראים כחלק בלתי נפרד מספר זה. נדמה כי התאבדותו כמעט בלתי נמנעת בהתחשב בתפישתו האומנותית הטוטאלית שבאה לידי ביטוי כאן. יש פה מידה מסוימת של סוריאליזם שקפקא יקצין אותה בעתיד, אבל מעולם לא קראתי משהו כזה.

קשה להאמין שנכתבה לפני כמאה שנים.