ביקורת ספרותית על אמא שלנו חיה כאן מאת בנימין שבילי
ספר מעולה

---

ספר מפעים ומרגש.
הספר כתוב קטעים קטעים וללא סימני פיסוק. לי הדבר כמעט לא הפריע ופיסוק הקריאה בא לי בטבעיות.

משא כבד נושא עמו בנימין שבילי שבהיותו בן שש איבדה אמו את שפיותה, אושפזה ומאז לא חי עמה יותר. המשא כבד עוד יותר כי בנימין טעון רגשי אשמה על התכחשותו לה. "עשיו הוא הבן האהוב יש לו אותן האותיות שיש לישוע שתי אימהות גידלו אותם מרים אהבה את ישוע ורבקה שנאה את עשיו אחד אמו רצה לקראתו תמיד ושני אמו רדפה אותו אבל אני אף שאמי לא רצה לקראתי וגם לא רדפה אותי בכל זאת ברחתי ממנה מבוהל לפני שנים רבות בין רחוב שמאי לרחוב בן הילל מאז איני מפסיק לרוץ אחריה קוראים לה חיה והיא תמיד חיה כאן". (עמ' 52). "...פעם אחת בחיי הלכה מחמירה כבית שמאי אז כשברחתי ממנה ברחוב בן הילל פעם יחידה בה התכחשתי שקולה כנגד התורה כולה" (עמ' 123).
בנימין עצמו מרגיש כמו ישוע - צלוב "...אמא לרוחב ואבא לאורך שניהם שתי וערב צלבו את לבי כמעט עד הסוף..." (עמ' 132). אביו התגרש מאמו זמן קצר אחר אישפוזה ובנימין גדל אצל סבתו.

כדי לפרוק את המשא יוצא בנימין למסע. הוא נוסע לרומא כדי לכתוב את הספר ולהקים לאימו "ארמון של מילים". ברומא הוא יכול לרומם אותה. "רומ ממא".(עמ' 10). ברומא הוא יכול להפוך אותה מ"מצורעת" לקדושה, כמו אותן הקדושות שבציוריהן הוא מתבונן בכנסיותיה. המבנה הפנימי של הכנסיות מזכיר לו רחם. בתמונות מרים הבתולה ובנה הוא מנסה למצוא את אמו ואת עצמו, במיוחד בתמונות ה"פייטה" בה המדונה מערסלת את גופת בנה ישוע שהורד מן הצלב. "עמדתי מול הפרסקו של סנטה מריה די מרטיר... ראיתי את אמא שלי מחזיקה אותי קרוב מאד לשדיה. היא היתה כל כך גדולה והכול היה טוב ונעים...(עמ' 132).
תמונות של קדושות אחרות מזכירות לו כי חלקן זכו בקדושה לאחר שראו חזיונות שהיום היו מוגדרים כתוצאה של שיגעון ואי-שפיות.

"..חשבתי להיכנס למוזיאון הקוירינלה ולהביט בציוריהם המתוקים של סנדרו בוטיצ'לי ופיליפינו ליפי רציתי לדעת אם אמא שלהם היתה באמת יפה כמו בציורים שציירו או כך הם רצו שהיא תיראה כשהיו מבוגרים הקדושים גרו בתוך התפילות והציירים בתוך הציורים ניסיתי לעשות מה שאולי גם אני יכול לעשות להיכנס ולגור בתוך המילים איני זוכר אם שערה של אמי היה אסוף מפוזר או גולש גם לא איך נראה המצח שלה כשנחשף ולא את הגבות אבל את העפעפיים צבעתי בזהב ובאדום כמו שעשו ליפי ובוטיצ'לי הבטתי בריסיה וראיתי את עיניה הכלואות ואת לחייה החיוורות הנחתי עגילים בוהקים של טורקיז על תנוכי אוזניה הבטתי בחוטמה היפה ובשתי המערות החשוכות ראיתי את שפתיה שאין להזכיר את צבען לעולם ואת סנטרה הדק ובסוף הנחתי על צווארה את ירושלים של זהב כי כל המילים שלי ושלכם שלה הן" (עמ' 87)

הספר רצוף תיאורים מכמירי לב על הימים בהם השתגעה אמו, על דאבות ליבו וזכרונותיו הכואבים.
לקראת סיום המסע והספר ולאחר שבנה "ארמון של מילים" לאמו, בא השחרור מן המשא. "אמא לרוחב ואבא לאורך שניהם שתי וערב צלבו את לבי כמעט עד סוף הסיבוב אבל אז לקראת הסוף קרוב ליציאה ראיתי את הבשורה ואת שני המלאכים מימין רפאל ומשמאל גבריאל" (עמ' 132).

שבילי לא רק לש את דמות אמו כפי שהוא מעיד על עצמו בספר, אלא גם את השפה: "אם חולת רוח קודש", "חלו השמים וכל צבעם" - (משחק מילים על הקידוש בערב שבת, זמן בו התדרדר מצבה של אמו), "שבת מנוֹחה" (שבת - היום בו אמו איבדה סופית של שפיותה ואושפזה), בשורע, יום עדין (וגם צידוק עדין) - אלו רק דוגמאות אחדות. גם דימויו נהדרים:
"השמש קדחה כמו שפעם קדח מוחה של אמי קדחה והזכירה ירוק של ילדות שמהר מאד התייבש ונבל" (עמ' 9)
"לפני חמישים שנה החלה דעתה של אמי להיטרף עליה ופניה נראו שבורות כפני אישה בציור קוביסטי של פיקאסו" (עמ' 109)

בנימין שבילי הצליח לבנות לאמו ארמון רב תפארת, אולי אפילו מקדש. אילו יכולתי הייתי מצטטת כמעט את הספר כולו.

» ביקורות נוספות של כרמלה
» ביקורות נוספות על אמא שלנו חיה כאן