“כשאני ניגש לכתוב ביקורת על ספר של בנימין שבילי, מחיצות הגוף והנפש נפתחות ולמרות שהנני משתמש במילים שהינם חומר, דיו הנשפך על דף או שמא שחור מתפתל על מסך לבן, רפה הוא גופי וליבי הוא זה המנחה אותי.
כיוון, שבנימין שבילי כותב מהלב. לב רחב, בדומה לארצות השונות אליהן הוא נוסע בכדי לכתוב.
את "אמא שלנו חיה כאן", התחלתי לקרוא לפני כשבוע ימים, וסיימתי לקרוא אותו אתמול בלילה. יותר נכון היום, באשמורת הבוקר, עם עלות השחר. כמו בא הלילה, ובא היום. כלומר, דבר נגמר ואחר מתחיל, דבר מת ואחר נולד או שמא כל הדברים אחד הם.
ובספר, שהוא ספר געגועים לאמא, שנפטרה עת הסופר היה בן שש, הוא אינו ספר זכרון או הנצחה, אלא ספר המנסה להחיות את האמא שאליה הכותב כל כך מתגעגע ולמעשה: היא חיה כאן. חיה כאן עם הסופר ומלווה אותו במסעו, וחיה עמנו, כי המילים נשפכות מהלב כמו היית ממש מהלך ברחובות רומא עם בנימין שבילי, חושב על העובר אותו, על המתרחש וחי יחד איתו את הזכרונות הכואבים על ילדותו ועל אמו שהייתה שם ולא הייתה שם.
הספר כתוב בגוף ראשון והדבר מתעתע משהו: האם הסופר הוא המחבר? אינני רוצה להתייחס למניפולציות שונות. בנימין שבילי כותב בכנות, את אמת חייו, ואין לו מה להסתיר. הוא מתוודה. הוא כואב את כאבו לפנינו ופורש את לבו כמו עבר ניתוח לב פתוח לנגד עינינו. אנו קוראים, חולפים על פני המילים ונרגשים. דמעה רודפת דמעה.
המסע ברומא הוא מסע אל נבכי נפשו של שבילי, ולמעשה לנבכי הקשר שלו עם אמו. אמו נזכרת כמעט בכל מקום: על פני הקדושות השונות, על פני האנשים השונים. האמא נוכחת וחיה כאן. המסביב הוא התחום בו הנפש יכולה להתבטא וכפי שכתוב: “רומא דחפה אותי אפשרה לי ללכת לאיבוד לשאת בתוכי את רגשות האשם שבכתיבה הלא מועילה שאין לה הילה והיא רק בשבילה רומא דחפה אותי קדימה חיזקה בי את האמונה שאני יכול לחבר מחדש את החלקים שנשברו באמי ולהחזיר לה את מה שנלקח".
לרומא יש תקפיד, היא זו המסייעת לכותב לכתוב, לאפשר לו להתבטא והיא זו המסייעת לתפקיד המיועד לו, לחבר את החלקים שנשברו באמו. כלומר, המסע אינו רק מסע של געגוע אל אמא שהלכה לעולמה בנסיבות מצערות, והותירה ילד קטן לבד, אלא גם מסע אל עבר חיבור, חיבור של חלקים שנתפזרו באמו, חלקים שהם שברים, שברים שהם חלקים, שאותם הכותב מנסה לאסוף ולאחות. רומא מסייעת בכך והמסע הופך להיות מסע של הרכבה ופירוק.
אם אלך במוטיב הזה של הרכבה – פירוק, של שבר – ושלם, סדק - איחוי, אפשר לומר שהיציאה החוצה הינה בכדי לעורר את הנפש ממקום מושבה, ולתת לה לחוות את מה שאינה יכולה לחוות בחיים הבנאליים השגרתיים, בחיים המשפחתיים הרגילים. במסעות שאליהם בנימים שבילי יוצא, הוא מותיר את משפחתו מאחור, ועם הגעגועים לבית, למשפחה, לירושלים כעיר וכסמל, הוא יוצא בכדי לשבור את הכללים ולכתוב. כתיבה שנשברת, היא כתיבה אמיתית. היא כתיבה שנותנת ביטוי לאמיתי המתרחש.
בימינו, קשה למצוא כתיבה כזו, רציפה, אמיתית, עם עלילה שבורה, מפורקת.
מי שמעוניין לצאת למסע אמיתי, כנה, בנכבי נפשו של משורר וסופר כמו בנימין שבילי ולמעשה בנבכי נפשו שלו עצמו, מוזמן לקרוא ספר זה.”
