ביקורת ספרותית על לווייתן - ספריה לעם #406 מאת פול אוסטר
ספר טוב

---

ביקוש והיצע, הכל עניין של ביקוש והיצע. וגם של תזמון. מוצש באתר הוא זמן של יותר היצע מאשר ביקוש, הזמן שבו קוראי סוף השבוע מחדדים את המקלדת ומדווחים על היבול הטרי שאותו סיימו לקרוא זה עתה. באופן טבעי אנשים שכותבים הם אנשים שפחות פנויים לקריאה של סקירות של אחרים ותגובה עליהן. היצע גדול מביקוש.

גם אני קראתי השבת, אבל הספר שאותו קראתי עוד לא מצוי במצאי של הספרים באתר, ולכן אני חוזרת אחורה בזמן, אל ספר שקראתי בשבת שעברה ומפני תאונת דרכים והפקקים של מוצש לא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב עליו. למעשה זו לא היתה קריאה ראשונה שלי את הספר הזה, אלא קריאה חוזרת וחלקית, ועם זאת, למה לא לכתוב עליו.

אני אתחיל עם סיפור של תערוכה. בתערוכה מוצגים תצלומים של עיוורים וליד כל תצלום משפט שנכתב מפיו של אותו עיוור (היום מעדיפים את המונח "אדם עם עיוורון") כתשובה לשאלה מה הוא מחשיב כיופי. רעיון יפה ומעורר סקרנות, בעיקר בקרב אנשים רואים שלא באמת יודעים איך עיוורים תופסי מושגים שהם ויזואליים בעיקרם, וזה לא משהו שבדרך כלל נעים או מנומס לשאול. אבל יש גם טריק, כי בין עשרות הציטוטים יש גם אחד מזויף, כלומר הוא לא משהו שהעיוור המצולם לצידו אמר, אלא אמירה מומצאת, פרי דימיונה של האמנית. עכשיו הצופה יוצא עם גרעין של ספק מכרסם בליבו, כי הוא צריך לקחת במידה מסוימת של עירבון מוגבל את כל אותם ציטוטים שהיו נראים מעניינים, מסקרנים, מעוררי מחשבה,

חוסר הנוחות הזאת, הטרדה של משהו שבלעדיו הכל היה יכול להיות כל כך יפה, שלם, מעורר השראה, הוא מסימני ההיכר של סופי קאל, אומנים קונספטואלית צרפתיה. העבודות של קאל, שיש בהן גם צילומים וסרטונים חייבות את אי הנחת של הצופה, ואת התחושות המתעוררות בו, כי הצופה הוא חלק מהעבודה למעשה. נזכרתי בסופי קאל כי בת דמותה, שהסופר בוחר לקרוא לה מריה טרנר, היא אחת מהדמויות המרכזיות בספר הזה, ובעיני זה המפתח לספר.

מעשה בסופר שראשי התיבות של שמו הם פ"א והוא המספר בספר הזה. לסופר הזה בן דמותו השקוף של מחבר הספר יש חבר שהוא גם סופר ושמו בנג'מין סאקס. הספר מתחיל במותו של סאקס, ועובר בפלאשבקים אחורה שבהם הסופר מתאר את ידידותם, את האירועים שבהם נפגשו, את עברו של סאקס ואת האירועים שהובילו אל מותו. באחת מעבודותיה של סופי קאל היא עובדת כחדרנית במלון ומשתמשת ברשות שניתנה לה להיכנס אל חדרים של מתארחים כדי לצלם את החפצים שלהם ולהסיק על חייהם. בעבודה אחרת היא מסתמכת על פנקס כתובות אבוד שמצאה באקראי ברחוב כדי לפנות לאנשי הקשר שנמצאים בו וללמוד מהם על בעל הפנקס. מריה טרנר, בת דמותה של קאל בספר, מבצעת את שתי העבודות, אם כי בפנקס הכתובות העבודה המתוארת נקטעת בתחילתה ולא מגיעה לידי ביצוע.

טרנר/קאל מחדדות את החיפוש אחרי זהות האדם בלי להביא את האדם עצמו, אלא אך ורק דרך הטביעות שהשאיר בעולם, החפצים שלו, אנשים סביבו, כאשר האדם עצמו נעדר. זה מה שמנסה לעשות גם פיטר אירון, או שמא פול אוסטר, בכך שהכניס את דמותה האמיתית של קאל, עם תיאור חלק ניכר מהעבודות האמיתיות שלה, כמו גם כמה עבודות שהיא לא עשתה. כמה אפשר לדעת על בנג'מין סאקס הנעדר , מעשיו והמניעים שלו דרך עדות של אדם אחר.

כמו "ספר האשליות", גם "לווייתן" (זה השם גם במקור, המילה מובאת כפי שהיא ואינה תרגום), הוא לא ספר סיפורת עלילתי כמו הכיסוי שהוא מבקש לעצמו. זהו תרגיל אומנותי, אם תרצו אמירה מסוגננת, מניפסט על האומנות ומקומה בעולם, כמו גם על חיפוש זהות. ובזכות האמירה הזאת הכרתי את האמנית סופי קאל.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על לווייתן - ספריה לעם #406