1. פועל וטוב לו

ישנם מקומות עבודה מסוימים, בהם אין זה משנה כלל כמה שעות שינה נקט אדם לפני, העייפות תשתלט בחוזקה לצד דגדוג וכמיהה בוערת למגעו הנעים של חבל התלייה.
נעלי עבודה חלוק וכובע הופכים אותי כבד למדי, כבול בשלשלאות למפעל הלחם המקומי.
מחוץ לדלתות הייצור ניתן לחוש בריח החלות המתוקות, כשאכנס מבעד הדלת הכפולה יתווספו למתיקות ריח זיעה חמוצה ושמן מכונות.( לאו דווקא בסדר הזה)
אני ניצב על המכונה שידועה בשמה העממי: "הפורסת". לכאן מגיעים אלו שמעמדם בגד בהם.
שבבים של לחם אחיד ניתזים לעברי ברשעות מוקפדת, נדבקים לעורי. נדמה כי לרגע אנו חולקים אינטימיות של חומרים המתמזגים לאחד.
כיכרות מכל המינים נשלחים אל הסכין המאיימת, היה ואשלח את ידי אל התער, אוכל להתרברב באוזניי הנכדים.
זמן ההפסקה הגיע, עשרים דקות שלוחות רסן של אלימות מילולית נפלאה כלפי עובדי הניקיון.( בהסכמתם ועידודם כמובן).
אני יושב בתוך ערימת זבובים אימתנית כגלות בבל, האגדה האורבנית על הברנש שהרג בהינף יד שבעה במכה אחת ניעורה לחיים בשנית.
אני דורש להיפגש עם המלך בכדי לבוא על גמולי, הוא מסרב בטענה כי השלטון המונרכי אינו משתף פעולה עם רוצחים.(כן, בטח)
עשר דקות נותרו להפסקה, קפה שנזנח ע"י בעליו מביט בי ומפציר בשתיקתו המרה שאזרוק אליו את הבדל, השתגעתי!
מה יאמרו אנשים על האנשה מוגזמת לכוסות קלקר. אני ניגש אל חדר האוכל ומחפש אחר מנת השובע שהבאתי.
צלחת חיוורת ושיירי אוכל מביטים עלי בעצבות. עובדי קבלן מנוולים! ביצעו בהם אינוס לאור היום, ללא חימום נאות במיקרוגל.
כמחאה אני ניגש אל העובד הכי קטן שבנמצא ואוכל אותו בעודו חי. הסחוס שלו מעט קשה ואין שלל רב לדלות מן העצם.
אך הבשר הצעיר שלו עושה עבורי את העבודה. קניבליזם הוא אך טבעי במקומות כאלו.
ההפסקה נגמרה, אני שב אל הפורסת. השמועה האחרונה גורסת כי שמנים הופכים רזים, ורזים נעלמים כליל תחת חום המפעל.
אני מזיע כרבין בשוך אוסלו ורעב כמנדט הבריטי לנפט. הפכתי פועל מזוין מן השורה ואין זה מפריע את מנוחתי.
ביצעתי רצח למטרות אוכל וזה הפך אותי אנושי יותר, מקובל על שאר הפועלים.
בסופו של עניין ויום עבודה, מלא בזיעה ודם ספק שלי. החלו רינונים מצד ההנהלה על האופן בו אכלתי את העובד ללא סכו"ם ראוי,
בעמידה וללא מפית. אין מנוס אלא עניתי להם כשחיוך זחוח מרוח על פני האיזמרגד שלי, מישהו צריך לבצע את העבודה המלוכלכת.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

2. הלאה זוחלים

אני יודע שלא אלך לישון עד שאפרוס את ידי לצדדים במידה שווה. ובכל זאת במעין הכחשה תמידית אניח אותם בדרכים מגוונות. מחשבות בשלהי עמל היום שומרות אותי קריר כמדבריות ערב, (בימי קדם כמובן). התרוממות רגעית של הווילון מבשרת הבזקי אור נבזיים הלועגים על הרצון שלי להירדם.
אני נופל למחשבות עד שמפציע מקק גדול והופך אותי אגרסיבי מדי עבור שעות הלילה, תרסיסים מכל הסוגים הופכים את חווית המוות לאסתטית. אני צוחק כמכשפי פרעה בליל הנחשים הידוע נוכח עליונות על חרקים, אדרנלין מזוין מסרב להרפות ואני נשאב אליו בצייתנות. לגימה מבקבוק המים, לצד תריסר לחיצות על ידידי משאף הונטולין והכול שב לסדרו. העובדה שאני צלול מן המים שכרגע שתיתי מנחמת מעט, משפחת הציקדות שפזורה על החורש מול חלוני מזמרת בקולי קולות. כשאקנה את אקדח ההזנקה שלי אנחנו עוד נראה מי יותר ברברי על ההדק. אני שורק לנבלות ואף מוחא כף, הן בתגובה משתתקות למספר שניות כאומרות "ילד, אתה הוא האורח כאן". בחיי, הן צודקות! חככתי בדעתי לארגן משמרות על סף הדלת בכדי למנוע פלישה של זוחלים. מקק אחד זה אימון טוב לנפש, אך כל מבקרי היער? זה עשוי להתלקח במהרה. עוד לגימה מן המים, כעיפרון הזועק למחדד חשמלי חדש ומנקר עיניים. יציאה חפוזה מן החדר. סיגריה בקור כלבים לעולם אינה מכזיבה. דומה כי מעטים האנשים שעוד צועדים לשם מחשבה בשעת לילה. אני פוגש שלושה כלבים, לא צפויה תגרה כיוון שאנו מכירים איש את רעהו, על פי שמותינו ויכולת הריצה בדשא מאחורי חדר האוכל. פירות בשלים ורקובים נועצים בי מבטים במפגיע, רומזים לי שאנגוס בהם ואתן את הדעת. בהיעדר אסמכתא תנ"כית סירבתי, לא ארצה שיגרשו אותי מן הכפר.
הפחד מתהליך העיור גורם לרגלי לזוז מהר מן המקובל, מלוא החופן פקאנים לעומת זאת, הם מנהג חברתי נפוץ. יפיע נחשפת אלי בתפארתה, יש דברים שגנרל לילה אינו יכול להסתיר. מכל פינה ניבטים אליי זיכרונות ילדות. זה לא הזמן לנוסטלגיה, הטיול הרגלי נגמר. אני נשכב במיטתי ומצליב את הידיים במחאה, ליל שימורים בדרכו.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

3. מחזה סטנדרטי להפליא שכתבתי עבור חגיגת פורים האחרונה. שפה שמתאימה לכל גיל

מספר: אי שם במחוזות לבנט, בעת העתיקה, ממלכה אחת נתנה את הטון.
מהודו ועד כוש, פחדו כל ברנש וגברת מן המלך אחשוורוש.
אחשוורוש היה שמן בגופו, לא ידע שובע ומלך ביד רמה על כל הסובבים אותו.
יום אחד ערך המלך משתה ענק בהשתתפות מיטב אנשי העיר שושן
אוכל ושתייה לרוב, נשים יפות ומוזיקה ערבה.
לפתע שם לב אחשוורוש כי אישתו הנאה ושתי אינה בין החוגגים, שלח את משרתיו להביאה מן החדר.
אחשוורוש: היכן ושתי? כבר הגיעו כולם, מדוע נותר מושבה מיותם?
סריס: היא בחדרה מלכי, לא תראה פרצופה, טוענת כי מאסה בחיי המלוכה.
אחשוורוש: הביאו אותה מיד אל החצר, תדאגו שתלבש את שמלתה היפה ביותר!
סצינה 2
סריס: גברתי המלך דורש לראות פרצופך באופן בהול למדי. להרגיז אותו הרי לא כדאי. תרכסי השמלה, תסדרי שערך, אולי כך תצליחי להציל את עורך.
ושתי: תאמר למלך כי לא אהיה בין הנוכחים, מספיק בלעתי עלבונות ובדי צמר זולים, היכן המשי?
איפה הויסקוזה?
סריס: אמסור למלך כי סירבת, את צעקותיו תשמעי מיד.
סצינה 3
אחשוורוש: מדוע ושתי מאחרת ואינה מפציעה?
סריס: העלמה מוסרת כי אינה תגיע בכוונה תחילה.
המלך: אישה ארורה , אגרש אותה מהארמון כעונש, אין היא יודעת שמילה שלי היא קודש?
סצינה 4
המלך: הביאו לי את כל הנשים בממלכה, היום אמצא כלה שתחמם את מיטתי הרחבה.
מספר: מי תהיה מלכת שושן החדשה? בגדים וזהב ככל שתנוח הדעת, משרתים ומקלחות ללא חיוב.
סצינה 5
(המלך בוחן את הנשים ובוחר באסתר)
המלך: את הנערה הזו אשא לי לאישה, יופייה נשגב כפריחת הרימון, הכינו את הטבעות ואנשי הקדושה, הקיץ תיערך חתונה בארמון.
מספר: ולאסתר המלכה אב מאמץ היה, מרדכי היהודי הנודע, ישב כהרגלו מרדכי בשער העיר,
האזין לשיחות של עוברים ושבים. שמע מרדכי שיחה בין שני סריסים, את המלך זממו להרוג
במגוון תכסיסים. אל המלך צעד, ובפיו הבשורה, אל הכיסא רכן ללא שהות יתרה.
מרדכי: מלכי היקר עלי להזהירך, קיימים בוגדים בחצר המלוכה, את הכתר רוצים נפרד מראשך
זוג סריסים, בשר מבשרך.
המלך: בוגדים ארורים בהם אטפל, ובאשר לך אני מתפעל, עזרת רבות זאת לא אשכח, בגדים תכולים וזהב אני דורש שתיקח.
מספר: ובארמון השמחה משתוללת, ליצני החדר מסדרים שיערם, ההכנות לחתונה כבר החלו אך לא הכל ורוד ומושלם.
המן הרשע בכיר השרים, נודע בשנאתו הרבה לזרים, אל המלך הגיע ובפיו הידיעה, אסתר המלכה היא לגמרי יהודייה.
המן: מלכי האהוב ישנה בעיה, כיצד יתכן כי יהודים מולכים בכיפה? את העץ הגבוה ביותר בוא נסב לעמוד תלייה אכזרי וכואב.
המלך: יש צדק בדבריך ידידי המן, יהודים הם מטרד, מקומם לא כאן!
האימפריה הפרסית גאה ובועטת, הירגע המן, חזור נא לשבת.
המן: כן מלכי היקר רק הצעתי עזרה, נשוב לימים היפים במהרה, כבר כרכתי החבל על העץ העצום, שלחתי שליחים שיוציאו פרסום, הכל מוכן ועומד מחכה לפקודה, שילמנו לתליין על יום עבודה.
מספר: שמע מרדכי על תוכניתו של המן, את בגדיו השליך וגידל הזקן, לשק אבל נכנס, לא אכל לא שתה, לא הבין מדוע הוא נידון לשחיטה.
הערב ירד כולם במיטה רק המלך עוד ער, הוא יצא משליטה, את עיניו לא עוצם ונדמה כי מוטרד, מה יחליט בעניינו של היהודי הנחמד?
המלך: הביאו את ספר דברי הימים, ברצוני לבדוק את אירועי החודשים האחרונים.
מספר: הבין המלך כי מרדכי לו עזר, המידע שנתן את הרצח עצר.
לפתע הבריק במוחו רעיון להפוך את מרדכי ליקיר הארמון.
המלך: הביאו את המן ללכשתי במהירות הבזק, את עצתו אצטרך להסדרת הברדק.
המן: מלכי האהוב, האם יש פתרון? החבל מתוח, התליין בהיכון!
מלך: תאמר לי המן מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?
מספר: חשב לו המן כי בו מדובר, בדימיונו כבר ראה פאר והדר.
המן: מלכי האהוב- התשובה היא קלה- בגדים יפים, סוס ועגלה, ברחובות שושן ובכל העיר,יונף על כפיים בקול אדיר,כך יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.
המלך: ריתמו את הסוסים במהרה,את הבגדים יש לתפור,מחר מרדכי יוצג כגיבור.
מספר:
ומה באשר להמן ומשפחתו?זאת רק התליין ידע
ומרדכי יצא מלפני המלך,בלבוש מלכות ועטרת זהב,ומרדכי יצא מלפני המלך והעיר שושן צהלה ושמחה.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

4. כמאה עשרים מילים ומחשבות

"האוכל שלי משעמם להחריד אך מפר היטב את שגרת היום", לחשתי לעצמי.
אין מנוס אלא להלין בכדי להשקיט את הנפש, מרקם ממותק למחשבה אם תרצו.
אני ממעט לצאת מהבית למעשה, לא מתוך שמרנות מובהקת כמובן.
מדי פעם פוגש ברופא. לחיצת יד איתנה לעברי, זועקת אדם לתלפיות בטעם יהיר.
ואני, מחייך בתבוסה אופיינית, נוכח מבצעי כשפים ומנפיקי תרופות.
זה מסתכם בחיוך ממשלתי מצדו, מבט ריק לצד הפטרת "אתה בסדר ידידי, הסר דאגה".
מעט אחר כך בבית, ארוחת ערב תמציתית אך משביעה, צפיתי בטלוויזיה ולא הבנתי דבר.
"אם לא האוכל זה שיבצע שפטים בגופי, אז הבדידות לבטח תתקוף", צרחתי לחלל האוויר הצר .
שקעתי בשינה ממש כמות שזה נשמע, בבוקר ציפתה לי הפתעה, שותפה.
נעימה למראה, לפרקים חלקה. בועות של שטויות לאוויר שיחררה.
נעצתי מבט והיא את שיניה, ודאי שגיתי בהערכתי את המצב, הרי אני רק דג זהב.
לא הבעתי משאלה מתאימה עבורי, כעת אני מוגש בצורה פראית לתאוות החך.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

5. מעשה על מאפה וכבשן

העיר טבריה, שנת אלפיים.

אני רעב בכנרת, לוגם מים כאחוז דיבוק.
שעות ספורות קודם עוד טרחתי על ארוחת הבוקר, שלוש וחצי פיסות של מלוואח נחו היטב בבטני בחושבן על דרכים ערמומיות לצאת.
גירוד שלאחר מעשה לא בישר דבר למעט שליחת ידי אל המקום, הנחתי לזה כנהוג בארצנו.
נעתי בצורה מדודה אל התחנה כמות שסבתא התריעה תמיד כי כדאי לעשות.
האוטובוס בדרכו ואני בדרכי.
ביקשתי שקית, באמת התחננתי.
שלוש וחצי חתיכות של מלוואח נחות לבטח על הרצפה המהוהה.
המשפט "ריבוי אותיות אהו"י יוצר לכלוך" יכול רק להביט מן הצד בקנאה נוכח המחשה ויזואלית בשעת צהריים.
ירדתי מהאוטובוס ושבתי למציאות, כמה כיף לשכוח אירועים מטורללים מעין אלו.
בערב כילינו 5 קופסאות נובלס שבהן הבענו זעמנו נוכח השירים שנוגנו על הרחבה באותו הערב.
מישהו ידה אבן ופציעת ראש התלקחה, חלקו יסתיים כעת תוך התחשבות בחוקי ההתיישנות והצנזור הראשי.
שלקנו פיסות נרגילה בכדי להלהיב את מוסד העיגולים.
שינה מלאה ביתושים והמיית דייגים התרפקה עלי, מבזה אותי בפומבי עם קולות ההשתנקות שלי.


ההווה, העיר טבריה


במילה אחת, כבשן.
אגדה אורבנית שהמצאתי לא מזמן גורסת (.נ.) כי אנשי טבריה הרגילים בתנאי החום, מחשלים חרבותיהם על סלעים מקומיים.
אני עובר על ניחוח שתן שמעלה רעב נוכח דוכן פלאפל עשוי היטב, שבו כמה מרגיז, אין ספסלים בנמצא.
לאחר פעולה שמשביעה את הלסת והדעת, אני מגיח בביתה של זוגתי הלבנטינית.
מראות חדשים נפרסים בעיני ואני נלהב ככפרי מבושם.
עיר, תחנת אוטובוס היישר לצידי הבית.
קומה שנייה, בטון למפרע.
כפתורים אדומים לכלל הציבור מפרנסים אור בחדר מדרגות לעת ערב.
יש כאלו המדליקים אותם כל אשר עוברת דעתם.
אין הם אנשים חולים, רק כלואים במרתפי ההרגל.
עולה התחושה כי מישהי עוצמתית עוקבת אחרי בכל שעות ביקורי ודומה כי חומה של השמש נמשך כאן לנצח.
אני לח כזאב ערבות וממורט כמטוס נייר שהשתבש.
מכשיר החשמל הבזוי שמנפיק ספק לאוויר קר, ראוי כי יברח בפחד אל קרנות המזבח.
אם לא הטבריינית הנאה הזו שלידי, ספק אם היה צולח בידי מסע צלבני אל העיר.
מעט מאוחר יותר, מגיח הלילה על הטיילת של טבריה,
דתיים מטורזנים בלבושם ומטונפים בדיבורם מבקשים ממני לעשות להם אש,
אין בכוונתי להיות נביא, אך זה מחמיא לי.
ילדים קופצים מבעד גדרות, זקן גיבח שוטף ידיו מעמל היום.
אני מציץ אל המים המלאים בחומרים שאינם מים, שותה מלוא היד ומתרצה, ישנם מקומות בהם הצלילות לא דרושה עוד.


כל הזכויות שמורות.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

6. הרפתקאות במרפאת השיניים.- מנת בריאות נוספת מן המתרחש

רק לאחר שהמרצה שלי לפסיכולוגיה טענה בפניי כי שיניים אכן דואבות נוכח עניינים כירורגים, הגיח הכאב.
שישה ביקורים נותרו, אחד מכאיב מרעהו.
היה ולא נקלעתי להגיון של אישה מזוינת בידע, דבר לא היה מונע בעדי מלרכוש את מנת דברי המתיקה.
הרופא שלי, ד"ר אסטאפן.
דומה כי הסכסוך אינו נותן בו אותותיו.
כניסה רועשת למרכז העצב כמשל לדו קיום.
שולייתו סובייטית ומהודרת, שיערה מסודר במפגיע, רוצה לומר אשת חברה.
אני שוכב שם כחיה פצועה, אלומת אור לועגת לאישוניי, המיזוג עובד להפליא ויש בו נחמה קלה בשעת צהריים.
לאחר החלפת חיוכים כהומאז' למזרח התיכון, הורדמתי.
זה נפלא שניתן לשחק עם השפה, לגדל ילד על הפה זה מרהיב אך סיזיפי.
הוראות הפעלה לנשימה דרך האף הן מצרך נדיר בימינו, בהיעדר מנהיג כולנו משלמים שכר לימוד.
מעט לאחר שהכתמתי את מיטת הטיפולים בזיעה שלי, הגנבתי עוד מבטים של חקר על מתקן העינויים שבו אני מבלה את מרוצת זמני.
לא די בצביעה לבנה לקונית ותמונות נוף שצויירו ע"י העוזר המילולי בוורד.
עציצים מתים לעייפה, ההרדמה הזו עושה לי טוב, מזכירה לי את הכמיהה לירידתו של סביבון חנוכה הגדול מן הגג.
צהלת הילדים משתלבת בריח השוליה, מצוחצחת כיאות לעוסקת בדבר.
אינני מעז לסקור את גופה, המכשור הכבד אצלה ובזווית העין ניתן להבחין במחטים המשוננות שניצבות על שולחנה, מתריסות לעברי חדות ופלישה.
אני אמנם נקבובי למראה אך כיבוש אינו בא בחשבון.
אני שותק ועוצם עיניים, משתלב בדעת כולם.
הכל נגמר למעט עניין ההרדמה, אני מחויך מכאב ואלחוש מתקדם, יום מלהיב בדרכו.
ברכות תודה קצרות בדרכי אל הדלפק,הפקידה אשר יודעת כי עומד להתבצע שוד עוברת למצב חן, חושפת את מרכולתה כאומרת, "אדוני אני עומדת לקחת את מיטב כספך, המנהל הכללי שלנו צריך לממן את בר המצווה הראוותנית ביותר לבנו בכורו השמנמן".
אני שותק תוך כדי רצון לסטור לה, יושבת לה שם בכיסא המעוצב שלה, ספק אם קיבל אסמכתא משרדית, מזכירות בית הספר השכן עלולות להתקנא.
אני חושש להתנפל עליה מילולית כיוון שהציבור הדתי שוטף את המקום בהמוניו, אין בכוונתי להסלים את המצב נגד הממסד.
תחושת הקבס טרם עברה וניתן להכריז כי הגיעה לשיאה, אני מתכרכם במקומי ומשלם לגברת את הסכום המלא, חומרי הרדמה הם מצרך נדיר בימינו.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים

7. על תהילה והיסח דעת- טעימה מן הספר המתבשל

על תהילה והיסח דעת

כיתה ג' הייתה קשה נוכח העובדה שהפכתי לבובת עץ בפני כדור הריטלין הממורק, מעין שתיקה תחת כימיקלים שהניחו לי בהסכמתי בקערת דגני הבוקר.
המורה נאה לפרקים אך לימדה היטב, דומה כי שיעורי לשון מלהיבים בכל הגילאים.
באותה שנה הפוגים היו בשלטון לצד מפלגת העבודה, המונים וגם כאלו שלבושים למחצה רכנו על רצפה קרה עם מיטב פצצי הפלסטיק שבידם.
ימים גדולים בהם כל שרוצה הנפש הוא פוג כחול כהה לארסנל, מחסניות ומסטיקים ריחניים נקנו ללא הרף, טורנירים על לילונאום התרחשו אם וכאשר נתנו הנסיבות.
הייתי שחקן לא רע באותם זמנים, ולעתים פדיתי לא מעט חתיכות קרטון ביום עבודה.
הפוגים היו מרכז חיי ובהיעדר כבלים הייתי נרדם מיד כשירדה השמש.
בוקר אחד שחור למדי אמי העירה אותי במילים שלא אשכח, "ירו ברבין, רבין מת". הפכתי עצוב, מה גם שעניין כזה עלול לטרפד את ארוחת אחר הצהריים אצל סבתא(מפאי"ניקית למען הסר ספק) לא הראיתי לאף אחד שאני מודאג, זה עלול להצטייר כדבר חשוד ואני עוד בתחתוניי.
שקט רבתי ירד על האוטובוס הצהוב והרגשתי שייך.
בבית הספר חלה מהומת אלוהים, מורה המחשבים האיום רצה להציג בפנינו איזה וינדוס חדש לראוות החך, כשגילה שהשיעור בוטל הוא זרק טושים בפראות וללא כפית.(ע"ע נימוס בסיסי) לא ידעתי איך לעכל את כל התחושות הללו, הכל נראה יותר דרמטי כשאתה ילד בעל חינוך אירופאי מובהק.
לבסוף הגעתי לביתה של סבתא, ארוחת אחר הצהריים עלתה לי בשלל שיחות, בכיות ושלושה משחקי דמקה לאורו של פנס הגינה.
בלילה חלמתי כמות שנהוג לעשות, ובחלום אני יושב על לועו של הר געש, הוא מתפרץ באלפי פוגים חמים ונדירים.
אני מחליק במורדות הקרטון שנוצר, מבושם נוכח הרווחה שאופפת אותי.
בהגיעי לשוך המדרון אני רואה דמות מנופפת לי לשלום, "בחיי זהו יצחק רבין" הסמקתי במוחי.
ניערתי מעליי את אבק האושר והפכתי מעומלן ומתאים לשיחה. "ערב טוב יצחק, אני רואה שאתה לבוש היטב" הרהבתי עוז בחוצפתי, "ידידי הצעיר, מעולם לא היה לבושי טוב יותר, ברצוני לבקש ממך מספר דברים.
כמות שאתה יודע איני קיים עוד במרחב, אני מפציר בך, תגדל ותתפוס את השלטון עבורי". "אתה יודע שזה בלתי אפשרי" שטחתי בפניו, "לא אוכל לעזוב את עולם הפוגים כעת". עד הבוקר ברחתי, קבורה בקרטון עדיפה על האבן.
מיד בתהליך הקימה נשבעתי לא לדבר על כך עם איש, עניינים מעין אלו עדיף לא להזכיר עד שתרד השמש.
לקחתי את הכדור הלבן וחזרתי לחיקו החמים והטוב של חוסר הדעת,
אני בבית.



כל הזכויות שמורות.

נכתב לפני 15 שנים ו-1 חודשים