"מה זה הספר הזה?" שאל בעלי "אני מכיר אותו?"
"זה ספר סיפורים של סופרת ישראלית שגרה כבר שנים בקנדה, איילת צברי"
"איילת צברי?!! מאיפה היא בארץ?"
"פתח תקווה, למה?"
"איזה קטע – היא היתה חברה טובה של אחותי בבית הספר. 'התימניה' היו קוראים לה."

עד קנדה ברחה איילת צברי, הרחק מפתח תקווה והארץ בכלל, הרחק מהסטריאוטיפים והסטיגמות של החברה הישראלית, כדי לכתוב באנגלית על ישראל. אבל שום מרחק אינו מספיק. למרות כל השנים עדיין מישהו כאן יכיר אותך מילדות .יזכיר שלא היית מקובלת בכיתה ה', שהיו לך תלתלים לפני שהחלקת, יזכור את הכינוי שחשבת שנפתרת ממנו סוף סוף.

"המקום הכי טוב בעולם", למרבה הפתעתי, אינו ספרות מקור. צברי כתבה אותו באנגלית והוא פורסם בקנדה ובארה"ב שלוש שנים לפני שתורגם לעברית. זוהי אסופת סיפורים קצרים שרובה מתרחשת בישראל של שנות התשעים, כשצברי עדיין היתה פה. הדמויות רובן קרועות במידה זו או אחרת, בדרך כלל בין ישראל לקנדה. החיים בישראל הם החיים שבתקופת רצח רבין, פיגועים, אינתיפאדה. אבל המציאות היא רק ברקע של הסיפור, והגיבורים מנווטים כמיטב יכולתם כדי לתקן את פגמיהם או לפחות להשלים איתם.

אני לא יודעת מה יש בה בקנדה שהיא מצליחה לייצר כותבות כל כך מוכשרות של סיפורים קצרים, אבל קנדה הצליחה גם במקרה של צברי. הספר פשוט מעולה. הכתיבה יפיפיה ומדוייקת, מקושטת אבל לא יותר מדי, לא מאפילה על הסיפור עצמו. למרות שכאמור העלילה מתרחשת בתקופות קשות בישראל, צברי מצליחה לתאר את המציאות כפי שהיא, מבלי לייפות ומבלי לשפוט. היא לא "מוכרת" את ישראל כדי להשיג רייטינג. היא כאילו אומרת "ככה אנשים חיים כאן ביומיום. זו המשמעות של חיים בצל פיגועים באוטובוסים, רצח ראש ממשלה." אין אשמים אצל צברי, אין כעס על המדינה, על הימין/שמאל. יש אנשים, והם פשוט מנסים לחיות בתוך מדינתם המסוכסכת, ונפשם המסוכסכת אף יותר. הגיבורים בספר הם ברובם מזרחיים, גברים ונשים, שלא מסתדרים עם המקובל בעדתם/ ארצם, ובכך מאכזבים את הוריהם או בני זוגם. הרבה אמפטיה יש לצברי כלפי הדמויות שלה, הכלה ואהדה והבנה שאף אחד לא מושלם. צברי אמרה בראיון איתה שרק בקנדה הצליחה להתחבר לזהותה התימנית. בישראל הכל טעון מדי, וקנדה נותנת לה מספיק שקט כדי לחבור למקורותיה.

זהירות ספויילר קטן - צברי אפילו מצליחה להכניס רומן בין ערבי ליהודיה, אבל עושה זאת בצורה אמינה ולא מקוממת. הרומן הזה אצלה הוא מתבקש וטבעי, ולא מלווה בתרועת חצוצרות כמו במקרה של דורית רבניאן עם "גדר חיה".

המסקנה של צברי היא שהמקום הכי טוב בעולם הוא זה שבו הלב שלנו מתרווח. אצל אחד זה יהיה בארץ הולדתו מוקף במשפחתו, ואצל האחר זה יהיה בקצה השני של העולם. כולנו אנשים שרוצים לחיות הכי טוב שאנחנו יכולים.

ספר מעולה ממש, הפתעה שמזדמנת לעיתים רחוקות. אני גאה שזה ספר שנמכר כל כך הרבה באנגלית ומייצג באהדה את ישראל.

ניגשתי לקרוא את אסופת הסיפורים הקצרים של איילת צברי בידיעה כי הכותבת היא ישראלית שנולדה בפתח תקווה ומאז 1998 חיה בקנדה.
ביחסי הציבור שהספר זכה להם צויין גם שנכתב במקור באנגלית וזכה במספר פרסים בתחרויות וכי איילת צברי הוחתמה על ידי אחת מהוצאות הספרים הגדולה בעולם.
בכריכה אישה עם מצלמת לייקה משתלשלת מגופה, את פניה לא רואים במלואן והיא הפוכה.
כמו הדמות בכריכה איילת צברי היא צלמת מוכשרת מאוד. ב 11 סיפורים סגורים ומלאים, שכל אחד מהם היה יכול לפרנס רומן נפרד, היא מצלמת את החיים בישראל והופכת את הצילום לסיפור.
כאן זוג לשעבר בבית קפה, הוא חילוני, היא חזרה בתשובה, שם שתי נערות, אחת מחבר העמים והשניה תימניה לשעבר מקנדה חוות אהבה ראשונה, יחסי הורים ילדים, השירות בצבא.
רוב הסיפורים נעוצים בשנות התשעים ונוגעים במלחמת המפרץ, בפיגועים, בעלייה וכל סיפור נוטף ישראליות אבל בצורה שבה אנחנו נראים למתבונן מבחוץ.
דמותה של המחברת מוקרן על הדמויות והסיפורים חולקים איתה את סיפור חייה, כפי שנקרא בראיונות עימה.
קשה היה שלא להתפעל מהידיעה שכל סיפור וסיפור תורגם מאנגלית בחזרה לשפת המקום שבו התרחש. התרגום מרגיש כאילו הסיפורים נכתבו באנגלית רק על מנת לחזור בחזרה לביתם הטבעי.
הספר אכן זוכה לביקורות טובות באתרי הסיפורת בחו״ל, לא רק מצד ישראלים ויהודים, אלא גם מצד גויים וזה סוד הקסם שלו, היכולת לטוות סיפורים על מקום שלא קל להבין אותו, שלא תמיד קל לחיות בו אבל הוא כנראה המקום הכי טוב בעולם.
מקווה מאוד שהספר הבא יהיה רומן ולא אסופת סיפורים קצרים. יש בהחלט למה לצפות.

ספר מקסים (אך לא ספר שמשאיר אותך עם תובנות כלשהן) שעשוי מסיפורים קצרים הנוגעים לצבא,הגירה,שונות. לכל דמות היה איזשהו פצע שאיתו היא מתמודדת.
הכתיבה של איילת ציורית פשוט, נהנתי ממנה מאוד אם כי לפעמים הרגשתי שהיא ממש משחקת על הגבול עם כמות התיאורים והדימויים.
מרגישים שזה ספרה הראשון (במובן החיובי) בגלל החלקים המאוד אותנטים שלו (הרגעים האלה שאת מרגישה שהסופר כתב מחוויותיו האישיות) - הודו, קנדה, לילי שאוהבת לצלם וכו'...
הסופים בכל סיפור הרגישו לי פתוחים מידי וזה צבט לי קצת.

מתימניה לתימניה בעיקר אסירת תודה על כך שהיא חיזקה אצלי את הרצון לתת במה לדמויות מזרחיות בכתיבה שלי, מותר שהדמות שלי תהיה שחומה, נמוכה וחס וחלילה תימניה.

המקום הכי טוב בעולם הוא זה שמצאנו בו את מקומנו. אחח. איזו שורה.
את הספר קיבלתי במתנה מאחד מחברי האתר, בעת פגישתנו הראשונה על בסיס ידידות שנרקמה ביננו בחודשים האחרונים. הגעתי אל הספר מסרטון על יהדות תימן שדודה שלי שיתפה בפייסבוק. בדרך כלל אני לא נוהגת לצפות בסרטונים וכתבות שהיא משתפת, אך משהו גרם לי לצפות. מכל המשתתפים בסרטון, איילת צברי הותירה בי רושם עמוק, וגם הרגשתי הזדהות עמה, מכיוון שגם אני בעלת שורשים תימניים ומתגוררת בחו״ל.
התחלתי לקרוא את הספר עוד באותו הערב שקיבלתי אותו, והמשכתי למחרת לאחר הבידוק הבטחוני וביקורת הדרכונים בנתב״ג. סיימתי ביום שנחתתי חזרה בהלסינקי לאחר ביקור של שלושה שבועות בארץ. הטמפרטורה צנחה למינוס שבע בבוקר ההגעה, ובאופן קלישאתי ביותר, זו הפעם הראשונה שזיהיתי מבנים ושכונות מהאוויר. שכחתי איפה הנחתי את הכפפות, שיצאו מכלל שימוש בחורף הישראלי, ולמרות שתיכננתי להגיע חזרה הביתה בתחבורה ציבורית, התעצלתי לחפש את הכפפות בתיקים, והתפנקתי במונית הביתה. הופתעתי שיכולתי להתנהל בפינית מול הנהגת החביבה, שזיהתה את המבטא הלא-פיני שלי, והגיבה עם חיוך ב״הבנתי״.

אני אוהבת סיפורים קצרים. ובמיוחד כאלו שחוט השני עובר בינהם. וחוט השני במקרה הזה, הוא סיפור החיים שלי. זהות חצויה, שייכת לשני מקומות ולשום מקום. אני מרגישה שאני שייכת לדור מעורבב, דור של חומוס עם ווסאבי, וצברי, בדיוק כמוני, מצליחה להעלות את תחושת הזרות וחוסר השייכות על הכתב.
נהינתי מכל הסיפורים, אבל אהבתי את ׳בלתי נראית׳ במיוחד. מומלץ. במיוחד לישראלים שמתגוררים בחו״ל:)

ללא ספק מדובר בכותבת היודעת את מלאכת הכתיבה, עושה זאת במיומנות, טווה חלק מהסיפורים ביד מאומנת. הדמויות ברובן מעניינות בכל הסיפורים, מעוררות תחושה של קירבה, בין היתר מאחר ופעמים רבות המיקום והנושאים קרובים מאוד לקהל הישראלי: צעירים אחרי צבא, נערות לפני שירות צבאי, אנשים שההגירה או האפשרות לעזיבת הארץ מהדהדת את הדילמות ואת האמירות של רבים מהאנשים ששוקלים אפשרות זו.
ישנה תחושה שאנו מכירים את הדמויות ואת הדילמות ובזה טמון אחד מהחסרונות הבולטים של חלק מהסיפורים בהם הדמויות מתאימות לקלישאה של ישראליות כזו או אחרת ולא מצליחות להתרומם מעליה. כך למשל בסיפור מתחת לפני הים, הבן, האב וחברתו עונים לכל הסטריאוטיפים שניתן לנחש כבר מראשית הסיפור אודות סוגיות של גבריות ישראלית וכיצד היא נתפסת בעיניים זרות. סופו של הסיפור לא מצליח לחדר דבר. באופן דומה הסיפור בית מילה, לא מחדש דבר.
הסיפורים הטובים הם אלו שמצליחים למרות הפמיליאריות להביא משהו חדש, כמו למשל הסיפור גבולות, או סימן להרמוניה.
הכתיבה עצמה טובה מאוד, עשירה, מלאה בדמויים ומטאפורות שתורמים לטקסט אך לא יוצרים עומס או תחושה של קישוטיות יתר. אהבתי את העובדה שבכחלק גדול של הסיפורים אין יומרה ועודף סיפרותיות, אלא רצון לספר סיפור. בהקשר זה אפשר לציין שחלק מהסיפורים מעניינים יותר או פחות, חלקם בשלים יותר ואחרים פחות.
כלל זהו ספר מהנה, לא מעורר יותר מידי מקום למחשבה לאחר קריאתו, קל לקריאה, מביא פיסת מציאות ישראלית שכולם מכירים פחות או יותר, אבל עושה זאת בחן במרבית המקרים. וזה לא דבר של מה בכך.

כרגיל אצלי, הגעתי אל הספר הזה ממש במקרה ע"י אישתי שהביאה לי אותו מספרייתה והמליצה עליו. צברי היא סופרת ישראלית, בת לעדה התימנית, שחייה כבר עשרים שנים בקנדה והספר הוא ספר סיפורים קצרים. המכנה המשותף כמעט לכל הסיפורים הוא, שתמיד נמצאת בהם דמות נשית מזרחית ולעתים קרובות גם נמצא בהם את המתח של ההגירה ובעיותיה, גם בקנדה וגם בישראל. ברור שאפשר למצוא בסיפורים את הסופרת ואת בת-דמותה,האשה המזרחית שעשויה להיות בסיפור "תימניה" "מצריה" או מארץ מזרח תיכונית אחרת... ישראל המתוארת בהם היא ישראל חיה ונושמת. את המקומות המוזכרים בה בירושליים בתל אביב ובאילת כולנו מכירים היטב וגם במקומות בקנדה שאני מניח שרובנו אינם מכירים כל כך. אני מתאר לעצמי שהקוראים בקנדה ובאמריקה ימצאו עניין מיוחד ואקזוטי בישראל הזו, על הדמויות המתוארות בסיפורים הללו ומה שקורה להן - אבל גם אנחנו... מה עוד שהסיפורים מאוד קריאים בעיניי. אין בהם הרבה התפלספות. אמנם הם כתובים בצורה הקלסית של המספר "היודע כל" אך צברי ממעיטה בתיאור העולמות הפנימיים של גיבוריה ובדרך כלל ניתן להבין את תחושותיהם על פי מעשיהם (בדומה לסרטים) גם ללא הסברים שכאלה... מה שמעניין הוא שהספר כתוב בעברית קולחת ובקלות היה ניתן להאמין שהוא נכתב בעברית! אבל למעשה מדובר בספר שנכתב במקור באנגלית ומתורגם היטב בצורה בהירה וטבעית בידי המתרגמת ברוריה בן ברוך. הספר הצליח בקנדה וזכה בכמה פרסים. וגם אני די אהבתי אותו וצלחתי את סיפוריו בקלות רבה ומהנה. דרך אגב, מידע אישי אני יודע, שצברי חזרה לארץ עם משפחתה ואני מאחל לה שתצליח לחיות כאן מחדש ולהישאר עימנו...

נהניתי מקריאת הספר הכולל קובץ סיפורים קצרים. הספר נכתב באנגלית ע"י ישראלית החיה בקנדה ותורגם לעברית.
עלילת הסיפורים לרוב קוראת בארץ ומגוללת חוויות ישראליות מאוד שהיה לי קל להתחבר אליהן.
לי אישית היה קשה עם ה"סוף" של הסיפורים שלא היה ברור והותיר הרבה מקום לדמיון.
אני בהחלט ממליצה לקרוא.