אבי, יצחק הרץ ז"ל (שניצל בידי אוסקר שינדלר...כן, זה מהסרט...) היה מאסירי מחנה הריכוז פלאשוב. לשמע תיאוריו של אבא את אכזריותו של אמון גת, אין לי כל עניין לקרוא את הספר ולהבין. למה לי לקרוא על מפקד נאצי שירה ביהודים מן המרפסת טרם ארוחת הבוקר שלו? למה לי להבין את השתלשלות משפחתו? עבור קוראים זו אולי סנסציה, אך לא עבורי. מי יודע מה עבר על הניצולים ממחנה זה? מי יודע מה עבר על ילדיהם?
לאה פוקס-הרץ

הספר מכיל 11 סיפורים המתארים סיטואציות שונות, רובן על רקע ישראלי, העוסקות בסופו של דבר בחיפוש; חיפוש זהות, חיפוש עצמי, חיפוש אחר אידאליזציות של הורים, זוגיות, אמונות ואהבה. הסגנון הקליל אינו מקל על הדילמות, אלא דווקא מדגיש אותן תוך ראיה מפוכחת, כשהדמויות מוצאות לבסוף את מקומן או מתפייסות עם המצב החדש. למעשה, כל סיפור מכיל הוויה וקווים עלילתיים שיכולים להתפתח לרומן שלם.
אהבתי את הסגנון הרענן, את הקצב המהיר והדינמי, את הפנייה לחושים ואת הסיומים, שמותירים מרחב לקורא. כאשר מחברים את כל הסיפורים, מתקבל פזל מעניין שמייצג נאמנה את מצבו הרגשי והנפשי של דור חסר נחת בסוף המאה הקודמת כשהעולם סביב הולך ומשתנה.
לאה פוקס

סוס אחד נכנס לבר - גרוסמן, רומן המתחיל בהופעת סטנד אפ של בדרן מזדקן, ומתהפך לכדי כניסה לנבכי הנפש. גרוטסקה גרוסמנית החושפת שכבה אחר שכבה, כקליפות בצל מתקלפות, את נפש השחקן, שמשיל יותר ויותר את שכבות ההגנה שלו, עד שנותר ערום ועריה, והסטריפטיז הנפשי מגיע לשיאו לקראת הסיום. תוך כדי, נוגע המספר בנושאים שונים, ולמעשה מתקבל כאן סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ומה שנראה בתחילה כספירלה הופך לסליל שנמתח עד לנקודת אל-חזור. רק צופים בודדים נותרים מן הקהל הגדול שבכל אחד משיאי הסטנד-אפ בורח על נפשו. הקהל הרוצה לחם ושעשועים אינו רוצה ואינו מוכן להתמודד עם האמיתות הקשות שמתגלות על הבמה, ורק הישארותם של הנותרים מבטאת תקווה לשינוי, את הלגיטימציה לחשיפת הקרביים עד פני שולחן הניתוחים.

הספר משמש לא רק משל חריף המעמיד מראה מול חלק הארי של הציבור הישראלי, אלא מצליח לחשוף את כאבו של היחיד, נציגו של הדור השני לניצולי שואה (זכור מ'עיין ערך אהבה'). המספר קודח יותר ויותר לעומקה של נפש השחקן, דובלה, ודמותו בצל עולם מסויט מפלחת את המסכה הפסבדו הומוריסטית. מרתק, כואב ומומלץ!

אפשר לקרוא את הריאיון שקיימתי בעבר עם א.ב. יהושע על 'מר מאני' והתפרסם בעיתון 'הדואר' מיסודו של אליעזר בן יהודה, כרך ב', תשנ"א, ניו יורק,
לאה פוקס


http://learn.snunit.k12.il/snunit/roomlit/upload/.roman/.html

ניצבת, אחת מיצירותיו הטובות של יהושע, שבורא כאן אווירת חלום העושה חסד עם הספר והופכת אותו ליצירה על זמנית. דמותה של נגה, נגנית הצ'לו המתמסרת לאמנות אינה יוצאת דופן כשלעצמה. נהפוך הוא - היא נתפסת כווירטואוזית מוזיקלית הנסחפת גם אחר סוגי אמנות נוספים. יש שיאמרו שסיומו של הספר מעיד על פתרונו של המספר לסוגיית הלידה, אך לדעתי אין זה המקום לשפוט את היצירה דרך הסיום. ביקורת זו מרדדת את הספר והופכת אותו לעוד טקסט לוקאלי, וחבל. הגיבורה אינה מתלבטת אם ללדת אם לאו, אלא חיה בשלום עם החלטותיה בעבר ובהווה. האם הפלת העובר בעבר הופכת אותה למישהי שאינה מגשימה את הנשיות או את האימהות בהתאם לקודים ישראליים מוסכמים, או שהיא מבטאת את הכמיהה הנצחית אל האמנות הניצבת בצורה אוניברסלית מעל לכול? הספר אמנם עוסק בהעדר, אך גם בממשות, במיקום במרכז וגם בשוליו, ובתוך כל אלה - יש לבדוק את הכפילויות, את היסודות המיתיים והתת-תודעתיים האומרים הרבה מעבר לעלילה החיצונית. בסופו של דבר, למרות התגובה המשפחתית-חברתית, נגה מחליטה להיות השחקנית המרכזית בטקסט אותו היא כותבת בעצמה.

העלילה מתרחשת בשתי תקופות שונות מאוד, וכל אחת מתוארת דרך השקפת העולם הרווחת של אז ושל היום, אך שתיהן חושפות את טיבו וטבעו של האדם באשר הוא. האיסיים המאמינים בגישה הפטליסטית לפיה גורל האדם נחרץ מראש, ומולם - נציגי חברות היי-טק עכשוויות, המאמינים שהאדם הוא הקובע את גורלו - אלה וגם אלה נתונים במירוץ אכזרי כנגד כל הסיכויים. האדם, על חולשותיו (מרמה, בגידות, יצרים) ועל נכסי צאן הברזל שלו (יושר, נאמנות, כבוד, צדק) בעבר ובהווה נותר ללא שינוי; כמו קליידוסקופ בו הקורא יכול לקרוא את השורות ואת מה שביניהן.
לדעתי, המספר ביקש לבחון כאן את האישיות האנושית באשר היא, לפצח את חידת שני העולמות ולראות שהאדם כנראה אינו בר שינוי למרות המרחק הכרונולוגי המפריד בין העלילות והזמנים. דווקא הסיום האירוני, העוסק בדרך הכתיבה האינטרסנטית של ההיסטוריה, גורם לקורא לפקפק בפרות הקדושות ולהתבונן בחיים בראייה מפוכחת הרבה יותר. מומלץ!

ספר חזק מאוד, שיכול לשמש משל בכל זמן ובכל מקום. האם מכירה עולם אחר, אך בנה חי בבועה ואינו יודע מציאות אחרת, דוגמת עיוור לא מלידה מול עיוור מלידה. כואב, מזעזע, אך לבסוף קיימת תקווה. נראה לי שאין מדובר כאן רק בסיפור מקרה, אלא באלגוריה על שעבודו של החלש בידי החזק, האלים והבלתי מוסרי. לכאורה - נשמע פשטני, אך דווקא הסיפור הפשוט, הכתוב בצורה ראליסטית בעידן הכה פוסט פוסט מודרני, יכול לעורר חרדות ועמן - מחשבות בדבר טיבו של האדם, כשם ספרו של פרימו לוי - הזהו אדם?

הנערה מהדואר - סטיפן צוויג

אחד מסממניו של רומן טוב הוא הרלוונטיות שלו שנים רבות לאחר שנכתב, ואין ספק ש"הנערה מהדואר" הוא על זמני ויכול להתאים לימנו אנו, הן מבחינת ההיבט הספרותי, אלא גם מן ההיבט הפסיכולוגי.
"כריסטינה מביטה בחלחלה על שארית הפנטום שהיא עצמה הייתה" (עמ' 145) - משפט זה, גרעין הרומן, קרוב לוודאי שמושפע ממשנתו של פרויד, לפיה הנפש מורכבת מישויות שונות, שביניהן מתקיימים יחסים ברורים, דוגמת הישויות באישיותה של כריסטינה שלפני הביקור, בביקור עצמו ולאחריו. התפיסה הפרוידיאנית שלכל אירוע בילדות השפעה על האישיות בהמשך החיים, נראית בבירור לאורך כל הרומן, כשהיתמות, העוני, השגרה הקשה וחוסר האונים מלווים את כריסטינה מצעירותה, ומותירים בה חותם עמוק גם בבגרותה. בנוסף, חלוקת הנפש לאיד, הסתמי (חיפוש ההנאות במסיבות במלון בשוויץ), לאגו (חיי המותרות השאולים שלה שהפכו לה טבע שני) ולסופר-אגו (אל תגנוב!) מצביעה על עולמה וערכיה המשתנים של הגיבורה.

כמנחה בחוגי קריאה, מצאנו מוטיבים מעניינים משותפים לכריסטינה ולמעשיות "סינדרלה" ו"היפהפייה הנרדמת":
- פיצול דמות האם (הטובה לעומת החורגת - הדודה המטיבה מול הדודה האכזרית).
- כריסטינה וסינדרלה העמלות בפרך ולפתע עולות לגדולה (בנשפים), התרסקותן לאחר תום-הנשפים והמכשולים שלאחר מכן.
- כריסטינה הרדומה משך 28 שנה ומקיצה רק לאחר הנסיעה לשוויץ, דוגמת היפהפייה הנרדמת 100 שנה.
- איש אינו מזהיר את כריסטינה/ היפהפייה הנרדמת מהסכנה הצפויה לה, ולכן אינה יודעת להיזהר מהמסיבות המפוארות/ מהפלך החד
- הנסיך המושיע במעשיות לעומת פרדיננד, ופה נשאלת השאלה אם יצליח להושיע את כריסטינה מעצמה ומן העולם.

מעבר לעלילה, הרומן מעלה שאלות פילוסופיות שונות:
האם אכן הכול צפוי והרשות נתונה ואולי - הגורל הקבוע מראש, ואי אפשר להימלט מפניו?
מה מקומה של המדינה / החברה בחיי הפרט?
האם הנסיבות יכולות לשנות או לעצב אישיות?

הספר מותיר בך הרבה מאוד מחשבות,
וכדרכה של ספרות טובה, למרות הכאב שברומן - יש בו גם חסד.

מומלץ בחום!

לאה פוקס

מלכת היופי של ירושלים - שם הספר מגרה לקריאה, ומבליט את הדמות הראשית על רקע הסאגה המשפחתית דוברת הלדינו. שרשרת הדורות מצוירת בצורה מוחשית ומעלה קונפליקטים ביחסי אהבה-שנאה, קרבה וריחוק, חברה ופרט, היאחזות במסורת מול פרימת קשרים ולידה מחדש. השיח בין הדמויות אותנטי, ומקרב את הקורא הישראלי אל הוויה יהודית ספניולית דרך ריחות וטעמים, מראות וקולות במסע אל האתמול.
הסיפור אמנם מסופר בפשטות ובגובה עיני הקורא, אך הדבר אינו פוגם באמינות הדמויות. על רקע קשיי היומיום, הנדנדה הכלכלית וחוקיה הנוקשים של המשפחה, בוחנות הדמויות את יחסן לאהבה, ומגשימות אותה במציאות או בדמיון. לכן, האהבה הבלתי מושגת נותרת לעתים בחזקת חלום וכמיהה, ולעתים - מתממשת באמצעות פריצת מוסכמות יוצאת דופן.
המפגש בין העולמות מלווה במתחים ובקונפליקטים, שאינם נפתרים תמיד, ודווקא החזרה לשגרה המאולצת מחזקת את תחושת הריאליה על מוסכמותיה החברתיות והפוליטיות. על רקע כל אלה - האחדות המשפחתית, למרות היחסים הטעונים שבין הדורות, בולטת בצורה יפה ומכמירת לב. מומלץ!