המקום הכי טוב בעולם הוא זה שמצאנו בו את מקומנו. אחח. איזו שורה.
את הספר קיבלתי במתנה מאחד מחברי האתר, בעת פגישתנו הראשונה על בסיס ידידות שנרקמה ביננו בחודשים האחרונים. הגעתי אל הספר מסרטון על יהדות תימן שדודה שלי שיתפה בפייסבוק. בדרך כלל אני לא נוהגת לצפות בסרטונים וכתבות שהיא משתפת, אך משהו גרם לי לצפות. מכל המשתתפים בסרטון, איילת צברי הותירה בי רושם עמוק, וגם הרגשתי הזדהות עמה, מכיוון שגם אני בעלת שורשים תימניים ומתגוררת בחו״ל.
התחלתי לקרוא את הספר עוד באותו הערב שקיבלתי אותו, והמשכתי למחרת לאחר הבידוק הבטחוני וביקורת הדרכונים בנתב״ג. סיימתי ביום שנחתתי חזרה בהלסינקי לאחר ביקור של שלושה שבועות בארץ. הטמפרטורה צנחה למינוס שבע בבוקר ההגעה, ובאופן קלישאתי ביותר, זו הפעם הראשונה שזיהיתי מבנים ושכונות מהאוויר. שכחתי איפה הנחתי את הכפפות, שיצאו מכלל שימוש בחורף הישראלי, ולמרות שתיכננתי להגיע חזרה הביתה בתחבורה ציבורית, התעצלתי לחפש את הכפפות בתיקים, והתפנקתי במונית הביתה. הופתעתי שיכולתי להתנהל בפינית מול הנהגת החביבה, שזיהתה את המבטא הלא-פיני שלי, והגיבה עם חיוך ב״הבנתי״.
אני אוהבת סיפורים קצרים. ובמיוחד כאלו שחוט השני עובר בינהם. וחוט השני במקרה הזה, הוא סיפור החיים שלי. זהות חצויה, שייכת לשני מקומות ולשום מקום. אני מרגישה שאני שייכת לדור מעורבב, דור של חומוס עם ווסאבי, וצברי, בדיוק כמוני, מצליחה להעלות את תחושת הזרות וחוסר השייכות על הכתב.
נהינתי מכל הסיפורים, אבל אהבתי את ׳בלתי נראית׳ במיוחד. מומלץ. במיוחד לישראלים שמתגוררים בחו״ל:)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
