בסיס מודיעין קטן בסיני. דֶדֶה, חייל משקיען, מתקומם נגד אחד ממפקדיו, שכופה את עצמו על חיילות הבסיס בלי שמץ בושה. דדה אינו לבד במאבקו; עוד חיילים מצטרפים אליו, לא מרתיע אותם העונש הצפוי, ובלי היסוס הם הולכים אחריו לכלא, דבקים במטרתם ובחברותם.
גם קודם דדה לא הִרבה לצאת הביתה, כי מה שמחכה לו שם מפחיד אפילו יותר ממאסר. הוא מעדיף לטלפן מדי פעם, לשאול מרחוק. על זה הוא לא מספר לחבריו, גם לא לחיילת שהתאהב בה ושאינו משלים עם סירובה. הסוד הזה שהוא שומר בלבו מעסיק אותו יותר מכל השאר.
בשתי התמודדויות עליו לעמוד, לא לבדו, ועד שיוכרעו אין נחמה גדולה יותר מן הקִרבה הנוצרת בין מי שנאבקים יחד – אם במרותו של קצין מושחת ואם במרות אחרת, גבוהה וחזקה הרבה יותר.

יוחאי אופנהיימר מתגלה כאן לראשונה כמספר מוכשר. בשפה דיבורית קולחת להפליא הוא מצליח להתוות דמות של גיבור שובה לב – חייל מצפוניסט, מתריס, נחוש במלחמותיו ובאהבותיו.

שם הספר
תנו לי לדבר כמו שאני
אנא מן אלמגרב
רקמות
בשש אחר הצהריים
הזכות הגדולה לומר לא - שירה פוליטית בישראל