ביקורת ספרותית על דרך הייסורים של הגוף - הספריה הקטנה # מאת קלאריס ליספקטור
ספר לא משהו

---

כשמחברת כותבת שמישהו "קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל" ומיד כותבת "אני מסכימה", כל שנותר הוא להסכים עם הקביעה או לגנותה, או להתרשם מחוש ההומור שלה. חוש חומר בהחלט יש לה כפי שניתן להתרשם מההקדמה שובת הלב של הספר. וגם מידה לא מבוטלת של שנינות. ונטייה קלה למה שבזמנה יכול היה להיתפס כפרובוקטיביות. אולם זה הכל. המשפט בכריכת הספר "שורת נשים שרובן מוסריות וחסודות קורסות תחת הפרץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי נשלטים", נותר בעיני הבטחה לא ממומשת. לא מצאתי בספר שום עומק, ויש לי ספק שהיה כאן ניסיון ליצור אחד כזה.
אפשר כמובן לקרוא את הסיפור כטקסטים פוסט מודרניים. בכולם בולט יסוד פארודי במובן זה שבסיפורים מופיעים תמות שיכולות להיתפס כסמלים (נשיות, גבריות, מערכות יחסים, נצרות, ישו, אמונה) וההתבוננות בהן נעשית באמצעות מבט של הזרה ותימהון. העלילות מטופשות, הדמויות קריקטוריסטיות, שטוחות וללא חיי נפש. בדמויות הנשיות מוקצנת איזו תכונה נשית אחת, אולי מתוך רצון להעביר את אותו המסר המובטח בגב הכריכה. הדבר ניכר גם בהקצה של מצבים אנושיים עד כדי אבסורד. שוב, אולי כדי להעביר מסר פארודי על המצב האנושי, על זוגיות, על יחסים.
אם קוראים את הספרון הזה כספרון פארודי, ואולי כפרודיה על הספרות הריאליסטית עצמה שבה לגיבורים יש עומק, הסברים פסיכולוגיסטיים וכד', יתכן שקריאה כזו מטיבה איתו. אני בכל אופו, לא חובבת ספרות מסוג זה. ואם כבר אז אורלי קסטל בלום או אתגר קרת עושיים זאת יותר טוב.

» ביקורות נוספות של שרית
» ביקורות נוספות על דרך הייסורים של הגוף - הספריה הקטנה #