“נתקלתי בו במקרה. מה ששבה אותי היה העובדה המצויינת על הכריכה האחורית, שהסופרת חשבה שספרה הוא "זבל". זבל? מרענן לפגוש סופר שהאגו שלו מתיר לו לכנות את יצירתו "זבל". כמובן לקחתי אותו. הוא כה קצר שאפשר לסיים אותו בחצי שעה, ולא לאחר לארוחת ערב...

ליספקטור היא סופרת ברזילאית, עטורת שבחים ופרסים במולדתה (האינפורמציה מהכריכה האחורית הגדושה). היא פותחת את הקובץ הזה בקטע הנקרא "הבהרה" בו היא מתארת את השתלשלות הדברים שהביאה ליצירתו: העורך הזמין. חסר לה כסף. היא כתבה את הסיפורים (אם אפשר לכנות אותם כך) בשלושה ימים. לא, בעצם בשמונה ימים. אולי אחד מהם נגרר לשלושה חודשים... וההקדמה הזו עושה היכרות מרתקת עם הסופרת. מסתבר שהיא פשוט משתוללת. וגם נבוכה. רוצה להתנכר לספר, ולא יכולה.

"הסיפורים" הם תערובת של אירוטיקה עם פנטזיה וקורט גילוי לב בקטעים דמויי יומן. "הסיפורים האלה לא קרו לי, למשפחתי או לחברי. איך אני יודעת? אני יודעת. אמנים יודעים דברים..." יותר מהכל הם הזכירו לי את "דונה פלור ושני בעליה" - הספר הלטיני היחיד שאהבתי בלי להסתייג. כאוסף הם מציירים תמונה מרתקת של העולם בו חיה הסופרת. נראה כאילו הסיפורים האלה נאבקו ביוצרתן על קיומם ונכתבו על אפה ועל חמתה. "טלפנה אלי מישהי כדי לומר לי: 'תחשבי טוב טוב לפני שאת כותבת ספר פורנוגרפי. תשאלי את עצמך אם זה יוסיף משהו ליצירות שלך' ככה זה. אין לי מושג אם הספר יוסיף משהו ליצירות שלי. שילכו לעזאזל היצירות שלי. לא יודעת למה אנשים מייחסים חשיבות כזו לספרות".

והסיפורים? יתכן שבמילייה הספרותי הפוריטני בברזיל של אמצע שנות השבעים הם נראו פורנוגרפיה. הם גררו התייחסויות רבות ולא מחמיאות לגבי יצירתה של מי שהוכתרה קודם לכן כ"מגדולי המספרים בכל הזמנים". כך שליספקטור חוותה את שתי הקיצונויות: הערצה ענקית, והשלכתה כ"זבל" ופורנוגרפיה. נראה לי שהיום, כאן, הסיפורים בקושי ייחשבו כאירוטיים. הם חושפים את נפשה של הסופרת, בלי, כך נראה, שהיא תתכוון או תהיה מודעת לחשיפה. דבר אחד אפשר לומר על הספר: זה לא "זבל".”

“ספר מיוחד. כתיבה מיוחדת.
כתוב לכאורה מאוד פשוט ומובן, אך יש הרבה כפל משמעויות ופתיחת דלתות לכניסה לרבדים עמוקים של הנפש.

זהו קובץ של 13 סיפורים קצרים הנדחסים לפחות מ-100ע"מ. הסיפורים כולם עוסקים בנושאים ארוטיים ומיניים מכל הסוגים.
מיניות בין גבר לאישה, הומואים, טרנסווסטים, מיניות כפויה בין נשים בוגרות לגברים צעירים ושאר הסוגים.

המחברת מאוד מעורבת אישית בסיפורים ולעיתים נראה שחלקם אוטוביוגרפיים וחלקם דימיון.

המיניות בסיפורים אינה בוטה, היא יותר מרומזת ומשאירה הרבה למחשבה. הספר היה די שערורייתי כשיצא ב-1974 ועסק בפתיחות בנושאים
שהיו טאבו בחברה הברזילאית בשנים אלו.

הביקורות כשהספר יצא קטלו אותו וטענו שהוא פשוט מידי, חובבני, מיני מידי. היום הביקורות הרבה יותר מעריכות את היצירה והיא נחשבת ליצירה שהקדימה את זמנה.

נהנתי מהפשטות והמורכבות של הספר.ספר קצר, דפים קטנים ופורמט כתיבה גדול, קראתי אותו פעמיים ברציפות בשעתיים וחצי.

בהחלט מומלץ.”

“כשמחברת כותבת שמישהו "קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל" ומיד כותבת "אני מסכימה", כל שנותר הוא להסכים עם הקביעה או לגנותה, או להתרשם מחוש ההומור שלה. חוש חומר בהחלט יש לה כפי שניתן להתרשם מההקדמה שובת הלב של הספר. וגם מידה לא מבוטלת של שנינות. ונטייה קלה למה שבזמנה יכול היה להיתפס כפרובוקטיביות. אולם זה הכל. המשפט בכריכת הספר "שורת נשים שרובן מוסריות וחסודות קורסות תחת הפרץ של מיניותן המדוכאת ושל דחפיהן הבלתי נשלטים", נותר בעיני הבטחה לא ממומשת. לא מצאתי בספר שום עומק, ויש לי ספק שהיה כאן ניסיון ליצור אחד כזה.
אפשר כמובן לקרוא את הסיפור כטקסטים פוסט מודרניים. בכולם בולט יסוד פארודי במובן זה שבסיפורים מופיעים תמות שיכולות להיתפס כסמלים (נשיות, גבריות, מערכות יחסים, נצרות, ישו, אמונה) וההתבוננות בהן נעשית באמצעות מבט של הזרה ותימהון. העלילות מטופשות, הדמויות קריקטוריסטיות, שטוחות וללא חיי נפש. בדמויות הנשיות מוקצנת איזו תכונה נשית אחת, אולי מתוך רצון להעביר את אותו המסר המובטח בגב הכריכה. הדבר ניכר גם בהקצה של מצבים אנושיים עד כדי אבסורד. שוב, אולי כדי להעביר מסר פארודי על המצב האנושי, על זוגיות, על יחסים.
אם קוראים את הספרון הזה כספרון פארודי, ואולי כפרודיה על הספרות הריאליסטית עצמה שבה לגיבורים יש עומק, הסברים פסיכולוגיסטיים וכד', יתכן שקריאה כזו מטיבה איתו. אני בכל אופו, לא חובבת ספרות מסוג זה. ואם כבר אז אורלי קסטל בלום או אתגר קרת עושיים זאת יותר טוב.”

“הפעם הביקורת קצרה.
כל הכתוב על הכריכה האחורית, מיוצג בסיפורים.
ספר נשי, חתרני.
בציטוט מהכריכה האחורית:" שורת נשים,שרובן מוסרניות וחסודות , קורסות תחת הפרץ של מיניותן המדוכאת ודחפיהן הבלתי נשלטים".
אין זאת פורנוגרפיה אלא אירוטיקה, עם מבט חודר את היצר והתאווה,לעתים עם חוצן אמיתי ובכל המקרים "חוצן" לאורח החיים והעקרונות של הדמות.
גם כאן סיפרון קטן המכיל את ריבוי הרעיונות והדמויות.
שווה קריאה.”