ספר על אלזה וייס, מורה לאנגלית, שלימדה בתקופה שלאחר קום המדינה.
אישה ערירית עד סוף ימיה,ומורה קשה , מסתגרת, עוקצנית, מתבודדת ואינה יוצרת זיקה או קשר הן עם תלמידיה והן עם סגל ההוראה, שמסיימת את חייה בהתאבדות.
בקיצור אניגמה.
את פיצוח החידה נטלה על עצמה , הכותבת שהיא בעצמה מורה.
הספר הוא חיטוט בעברה של אלזה החל מהונגריה שלפני השואה, דרך כניסת הנאצים, הסתפחות ל"רכבת המיוחסים" של קסטנר, העליה והחיים בארץ, ומשפט קסטנר שהשפיע עליה סופית.
הספר כתוב בסגנון המקובל כיום כ " פירוק והרכבה", קולאז' של אירועים מעכשיו ואחורה, כשהאשמה הסופית בהתאבדותה של אלזה היא באלו ש"נטפלו" לקסטנר, כי הרי היא עצמה ניצלה ברכבת זאת.
ובעוונותיי היו לי שאלות אחרות בקריאת הספר ואחריו.
אלזה לימדה תלמידים לפני משפט קסטנר, ושיטת הוראתה לא היתה כמו של יאנוש קורצ'אק, שכידוע היה בתקופה דומה באירופה. חובה על הכותבת לקוראים הוא להסביר את המורה והתנהגותה בלי קשר לתופעת קסטנר ו"רכבת המיוחסים".
בזה הספר והסופרת נכשלו.
קיבלתי תחושה כי הכותבת לא השכילה לחדור לנבכי נפשה של אלזה להבין ולהביא את רצף האירועים שהפכו את "סורי הגפן נכרייה" כמאמר הנביא ירמיהו.
לא הבנתי מדוע נתקעה הכותבת בסיפור? כיצד זה הוסיף למוטיב המרכזי של העלילה?
ולבסוף, קסטנר לא יצא נקי מכל חטא גם בערעור בבית המשפט העליון. השופטים שם אמרו כי הדברים צריכים לעמוד למשפט ההיסטוריה ולא לנו לדון בהם. ( איזה הבדל בין זה ל "הכל שפיט").
לא הוסברו מעשי קסטנר שנתן עדות לטובת קורט בכר, עוזרו של אייכמן, בבית הדין לדהנציפיקציה,בשם הסוכנות היהודית, אחרי המלחמה כשהוא משוחרר ממורא השלטון הנאצי,אייכמן ועוזריו.
איני רואה איזה צידוק יש להתנהגות קסטנר כלפי אימה של חנה סנש, שמנע ממנה את הידיעה על מאסר בתה ולא השתדל למענה אצל השלטונות.
למדתי בבית ספר יסודי בצפון תל אביב מכיתה א עד ח, וחוויתי מורים ומורות שראו בכיתה איום. ואכן התנהגותם היתה בהתאם.
חוויתי גם מורים נפלאים.
חלק מהמורים ה"קשוחים", היו תוצר של תקופה שבוטאה בסיסמא: "עולם ישן עד היסוד נחרימה",או במילים אחרות כמו ספר זה יש לעשות פרוק והרכבה של התלמיד כדי להכשירו להיות דמות חיובית. ויש אלו שהאמינו בכנות כי רק בשיטה זו ניתן להפיק משהו מעדר "נבערים" או בנים של "אבק אדם".
ועדיין אם מישהו רוצה לחשוב על מערכת החינוך שאותה חווה, מוזמן לקרוא ספר זה.
















