ביקורת ספרותית על המורה מאת מיכל בן-נפתלי
ספר מעולה

---

המורה שלי לאנגלית

ראיתי אותה מול ביתי, מדוושת באופניה המקרטעות, גופה היה שבור וכפוף מול מאמצי הדיווש שלה, פניה חרושות הקמטים והחרוכות מהשמש, הביעו מאמץ אין סופי, לא רק מהדרך המתמשכת במסלול חלוקת הדואר שלה, אלא כביטוי לחייה שהיו מסע סיזיפי של מאמצי הישרדות אין סופיים.

הייתי בסוף השמינית, המתנתי לגיוס, וזיהיתי אותה בשעה שהתקרבה לתת לי דבר דואר. לאה קראו לה, והיא הייתה המורה שלי לאנגלית, שעלתה מארה"ב ולפרנסתה בקשה ללמד אנגלית. למזלה הרע היא ניצבה מול ילדים שעל נקלה גילו את חולשתה, שבריריותה ועדינותה, ולא הפסיקו להפריע למהלך שיעוריה. אני הייתי אחד מהמפריעים הבולטים. בדיעבד אני חושב שמצאתי בהפרעות פורקן לתסכול שלי מהקושי שהיה בי ללימודי אנגלית.

לאה לא הצליחה להחזיק זמן רב מול תלמידיה המפריעים ולבסוף נשברה ומצאה עבודה אחרת, כדוורית, מחלקת מכתבים בשכונתי. לא בטוח שדברנו, חוץ מהחלפת שלום מאולצת שביטאה את חוסר הנעימות של שנינו במפגשנו.

יום אחד גילתי שלאה לא היגיע לחלק מכתבים. שאלתי את הדוור המחליף מה קרה לה, ונאמר לי שהייתה לה תאונה בשעה שנפלה מאופניה ונחבלה קשות. הלכתי באותו יום לדואר ובקשתי להיות המחליף שלה עד לגיוס שלי. מאז לא ראיתי אותה.

חלק ממורינו נתפסים על ידנו כגיבורי נעורינו, המלווים אותנו לאורך חיינו, לעתים הם טרגיים בנלעגותם מעוררת הרחמים, ולעתים הם מעוררי השראה בתבונתם וברגישותם שהצליחה לגעת בנו. דמותם מעוצמת לא פעם על ידי הדמיון היוצר שלנו, כזיכרון מתעתע המעורר בנו מחשבות, מה היה, או הייתה המורה המסוים הזה עבורנו, מיהו באמת האדם מאחורי חזות המורה?

בן נפתלי, מתחקה באמצעות ספרה, המורה, המבוסס על אמת ובדיה, אחרי דמותה של המורה לאנגלית שלה, אלזה ווייס, ששמה קץ לחייה והותירה חידה לחייה ומותה, כמי שהייתה עריצה, ולעתים הענישה והשתוללה כסופת הוריקן, לאחר שנעלבה. לצד העריצות, היו בה צדדים אחרים, לעתים רחוקות היא העניקה חיבה בסיסית, או היותה פרפקציוניסטית בעלת גישה מקצועית וסמכותית למקצוע האנגלית, בתקופה שקדמה לעידן הדיגיטציה, בו מקצוע האנגלית היה אמור לפתוח לבני דורנו את עולמנו הצר למרחבי אנגליה הקלאסית ואמריקה כחלום למודרניות עכשווית.

האם מיכל בן נפתלי עצמה המשמשת לעיתים מורה, כותבת על עצמה, וחוקרת את עצמה באמצעות מורתה, שאלתי את עצמי בשעה שקראתי את סיפרה?

בראיון שנערך עם בן נפתלי* סמוך לזכייתה בפרס ספיר, מצאתי התייחסות מעניינת המאירה את כתיבתה המורתית. לצורך כך אני מביא ציטוט שלה: "אני אוהבת את הארוס שבין מורה ותלמידים. את המשחקיות, את המרחב הזה שבו אפשר לשאול שאלות, לא להיות על הקרקע של הוודאות."

המורה כתוב בשפה אינטליגנטית, מדויקת, מאתגרת ובשאפתנות המנסה לפענח דמות מסתורית, הממוקמת בשוליים המדכדכים, ובאמצעותה לעלות שאלות נצחיות, על האופן בו החיים הפרטיים נגזרים מאירועים היסטוריים גדולים, המותרים בגיבוריהם חור אפל הממשיך לכרסם כמפלצת, ובמקביל האופן בו דמויות מילדות, כמורים או בני משפחה, מעצבי חיים כקרן אור מכוונת בחשכה.

בן נפתלי, מציבה שאלה גדולה, האם בכלל יש לנו יכולת בחירה משמעותית בחיים? זאת שאלה רלוונטית כעת לחיינו על רקע צונאמי הקורונה הפוקד את עולמנו. האם סיפורו של או הנרי על האהבה וצניעות ברקע מגפה, שלמדנו לקראת הבגרות באנגלית, כעת רלוונטי לחיינו, או לחיי ילדנו? (עובדה שאני זוכר את המורה שלי לאנגלית מלמדת סיפור זה ברגישות מיוחדת.)

עם חלוף השנים, אני חושב על לאה רבות, ומתברר שלשנינו יש הרבה מהמשותף, המאבק בקשיים שהחיים מזמנים. מה שגרם לי לאחרונה לפנות אליה במחשבותיי ולומר לה: לאה, לעתים אני ממשיך לראות אותך מדוושת, וחושב עליך ועלי כסיזיפוס העורך את מסע חייו. ברגעים האלה אני מבקש לחבק אותך ולבקש סליחה.

* איה אליה, Ynet, ספרים, 2017.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על המורה