את הספר הקטן הזה, הנובלה של סרחיו ביסיו (ארגנטינאי יליד 1956) קיבלתי במתנה. חברה טובה הגיעה עם בעלה בערב יום חמישי האחרון ובידה שקית. "הבאתי לך 5 ספרים שכל אחד מהם פנינה, 4 מבניהם משומשים והאחרון הרזה הזה בעטיפה" והיא כבר שלפה את הרזה הזה מהשקית "הוא לגמרי חדש. קראי אותו ראשון ושתפי אותי בחוויה" היא הוסיפה כמעט בציווי, וכבר למחרת הסתודדתי אתו בחדרה של בתי, במהלך שעתיים אחר הצהריים, ואולי אף פחות, עד שנסתיימו 100 העמודים שבו, ונותרתי כשדעתי לא נוחה עלי ולא על הספר. "בעלי ממש לא התלהב" היא עוד הוסיפה באותו המעמד, וחזרה על כך שוב "ממש לא התלהב, ההפך ממני. הנובלה הזו לדעתי -מצוינת, אז את בטח מבינה מדוע חשובה לי כל כך דעתך ?"... ואת המשפט המסכם הזה היא לחשה על אוזניי כממתיקת סוד.

אז לאחר שסיימתי לקרוא בו, וכפי שכבר ציינתי -דעתי לא הייתה נוחה עלי- נכנסתי מיד לגוגל וחיפשתי מה כתבו עליו בעיתון "הארץ", לא שאני... אבל ...הייתי זקוקה לעוד קריאת כיוון, ומאוד התרשמתי ואפילו התרגשתי מההצעה שנכתבה בכותרת, שאת הנובלה הזו כדאי לקרוא פעמיים, פעם אחת מתוך אמונה עיוורת בסיפור, ופעם שנייה מתוך בחינה מחודשת, מדוקדקת יותר, של יסודות הבית הכפרי הזה, על כל קירותיו ואווירת הנכאים ששוררת בו, כי אז מגלים שזאת לא רק הזמנה למסע אל חקר החוץ שממתין מעבר לעיר הגדולה, אלא גם הצעה להתכנס אל תוך העצמי, להתרווח ולהניח לדברים לקרות מעצמם .

לא קראתי עדיין פעם נוספת, אבל אני בהחלט מתכוונת להרים את הכפפה ואקרא בו שוב, כי אני חייבת לפוגג את הכובד, וכמובן גם להרגיע את דעתי שנשארה לגמרי לא נוחה, גם כשאני כותבת עכשיו את הסקירה הזו .

מה בדיוק הרגיש לי לא נוח ? לא יכולתי לומר, אבל אין לי ספק שהסופר הצליח ליצור מן בליל רגשות אינטימיים, או ליתר דיוק אוסף של רגשות שמעוררות קרבה, דאגה, ובטחון, וגם דחייה, וכעס ,פגיעות, והסתרה, במשפחה אחת קטנה, של אבא אימא וביתה של האם כשהם בדרכם לחופשת קיץ שנתית משותפת בכפר, מהלך נסיעה של 5 שעות ממקום מגוריהם.

הכתיבה והדיאלוגים בין שלושת בני המשפחה ועוד שניים שלושה זרים שבהמשך מצטרפים, והתיאורים הראליסטיים הכמעט מורטי עצבים, יוצרים בקורא אי נוחות אפופת מסתורין, מתח ואפילו זרעים של אימה. נגיד שהמסע שלהם דומה יותר למנוסה. מנוסה ממה? אני שואלת את עצמי, ממי? ומגלה שזה לא בהכרח מהרעש של העיר לשקט של הכפר. כי מהר מאוד השקט המיוחל מתגלה כרועש יותר ומפחיד לא פחות...

אז יש לנו כאן משפחה. ובית ונסיעה, ואחוזה, וגשם שיורד נון סטופ, וקרבה, וזרות, ומסתורין, ומתח, ועדיין לא הגענו לחופשה ....לא אנחנו הקוראים ולא הגיבורים ....

והיות והסופר הוא גם תסריטאי ומוזיקאי, הוא מגייס לכתיבתו את הקצב שכנראה בדמו, ומפיק עבורנו סצנות קולנועיות ממש, כך שהקורא מתוודע לפנים/ולחוץ, לשקט/ולרעש, בעת ובעונה אחת ...ולכן מגיעות לו חמש נקודות !

קליל ומהנה.

סרחיו ביסיו, אומן התעתועים. מרקוס ,זוגתו ריטה מחליטים לצאת לנופש, מרקוס מעוניין לצאת לכפר, אך ריטה מעוניינת ללכת לים. מהי הבחירה המנצחת, סרחיו יסביר ברומן. אל הנופש מצטרפת בתה של ריטה אירינה.
ביצירה כה קצרה, סרחיו מצליח להפוך את הדברים הפשוטים בחיים, הבנאליים ללא צפויים מתובלים בקצת אירוניה והומור. מלבד זאת גם הדיאלוגים בין הדמויות , גורמים לך לחייך ולחשוב כיצד היית אתה מתנהג באותה סיטואציה.

היצירה מותחת, כי ככל שמתקדמים בעלילה מתווסף ארוע חדש ומפתיע.

נהניתי מאוד.

ריטה ומרקוס הם זוג עירוני היוצא לחופשת קיץ עם בתה של ריטה, אירינה בת ה-12. חברים שלהם הזמינו אותם אליהם לכפר, וריטה התנגדה ורצתה לנסוע לים כבכל שנה, אך מרקוס היטה את הכף לטובת היענות להזמנתו של אורסיו, חברו הוותיק.
המשפחה נוסעת לאחוזה שבכפר, ולאכזבתם, הם מגלים שטעו בדרך והגיעו לבית שומם. גשם זלעפות מתחיל לרדת, וכשבעל האחוזה חוזר, לא נותרת להם ברירה אלא להישאר כאורחים בלתי קרואים בביתו, עד כי יתייבש הבוץ ויתבהרו השמיים.
ככל שעוברות השעות, מתוודעים בני הזוג לאופיו המוזר של מארחם ושל אחוזתו, המוזרה לא פחות. בינתיים, אירינה מתיידדת עם סנדרה, ביתם של האחראים למשק הבית, ויחד הן עוברות הרפתקה קצרה ומזעזעת, בה מעורבים עוד שלושה נערים ופרה אחת פצועה.
האירועים בספר מתרחשים בפרק זמן של יומיים וקצת, סך-הכל. אך למרות מיעוט המאורעות, והאינטרקציה הדלה בין ריטה למרקוס, בין בני הזוג לבין מארחם החידתי, ובינם לבין הוריה של סנדרה - מתקבלת התחושה שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח, דבר-מה שמטריד את ריטה ומרקוס ואינו נותן להם מנוח.
ברגע שהמשפחה מגיעה לאחוזה הלא-נכונה מתעוררת תחושה של ציפייה מותחת ומורטת עצבים. על פניו, נראה כי אין סיבה ודאית להיות במצוקה רגשית; אבל מזג האוויר, הסביבה הפיזית, ונסיבות נוספות שהן בגדר תעלומה, משרות על הספר אווירה אפלה, מעיקה. המחשבות האישיות של ריטה ומרקוס, ואף של אירינה, נחשפות בפני הקורא, וכך הוא הופך לאחד איתם ועם החוויה שהם עוברים במקום חדש, זר, מתנכר.
גדולתו של ביסיו בעיני היא האופן בו הוא כלל לא מתאמץ, לכאורה, כשהוא בורא סיטואציה חונקת שאיננה מרפה לא מהדמויות ולא מהקורא. האירוניה בסיפור גדולה מאוד, הן במערכות היחסים בין הדמויות והן ביתר הנושאים, אבל איכשהו מצליח המחבר להימנע מלהטיח אותה בפרצופו של הקורא.
"אחוזה", על הדיאלוגים שבו ותיאוריהם הפשוטים, כביכול, של הסביבה החיצונית (הטבע) והפנימית (האחוזה, רגשותיהם של בני המשפחה), נקרא בקלות אך מותיר רושם עז, בייחוד כשהוא מסתיים פתאום, כמו שמסתיים החלק הראשון בטרילוגיית סרטי אימה טובים.
קריאה חוזרת מומלצת מאוד.

במשפט אחד - מרתק, נקרא בשקיקה אבל נותר חידתי.

הכתיבה מעניינת. הסופר הינו במאי וזה בא לידי ביטוי בתיאורים ובאווירה שהוא משרה על הקורא.
הרמזים והמחשבות המתוארות בחפזון ובקצרה שולחות את הקורא לדרכו (בדיוק לאן שהסופר רצה לשלוח אותו) ולמחשבותיו...
המון פרטים נותרים חידתיים וחסרי פשר בתמונה הכוללת. מזכיר את הסרטים בהם מישהו נקלע לאיזורים של החוות הנידחות בארצות הברית ומרגיש (לעיתים בצדק) רדוף.

הספר מרתק וקשה להניח אותו מהיד, אך לבסוף נותר די פתוח ומעורר מחשבות.

מעניין אך עם סימני שאלה???

ספר מענין.
משפחה עירונית,מרקוס, זוגתו ריטה ובתה אירנה, מגיעה לאחוזה במקום נידח, אי שם בברזיל.
האחוזה הספציפית היא טעות בניווט ולא האחוזה שאליה הם מיועדים להגיע.
דיירי המקום הם סטריאוטיפ של הנידחות והקירבה לטבע.

אצל המשפחה, מתפתחים ארועים, שהם בעצם תוצר של הבנה של הסביבה, מערכת הערכים וחיי היום יום.
למשל, אין בעיה לתושבים, לשחוט פרה שנתקעה בבוץ.

או הפשטות של הנתינה.

לא כל דבר מתקבל בצורה פשוטה אצל המשפחה המתארחת, למעט... כדאי לקרוא.

לכן הספר הזה מדבר על הכלים שאנו מפתחים כבני אדם להבין את הקורה מסביבנו.
הפרשנות לארועים היא פונקציה של מודל במוחנו ובאישיותנו, והיכולת לראות ולקבל את השונה.

יתרונו הנוסף של הספר הוא בעלילה קצרה כמעט כמו נובלה, מותחת ומסקרנת. הכתיבה ה"רזה" בצורת סקיצות והתווית קווי מתאר לדמויות וארועים, מפעילה אצלינו את הדמיון להשלמת הפרטים.
אנחנו כקוראים, בונים רגשות, התיחסות תמיהות ואמפטיה, לפי השאלה הבסיסית : איך אנו היינו מגיבים בסיטואציות דומות.
ספר מעורר מחשבה.