את הספר הקטן הזה, הנובלה של סרחיו ביסיו (ארגנטינאי יליד 1956) קיבלתי במתנה. חברה טובה הגיעה עם בעלה בערב יום חמישי האחרון ובידה שקית. "הבאתי לך 5 ספרים שכל אחד מהם פנינה, 4 מבניהם משומשים והאחרון הרזה הזה בעטיפה" והיא כבר שלפה את הרזה הזה מהשקית "הוא לגמרי חדש. קראי אותו ראשון ושתפי אותי בחוויה" היא הוסיפה כמעט בציווי, וכבר למחרת הסתודדתי אתו בחדרה של בתי, במהלך שעתיים אחר הצהריים, ואולי אף פחות, עד שנסתיימו 100 העמודים שבו, ונותרתי כשדעתי לא נוחה עלי ולא על הספר. "בעלי ממש לא התלהב" היא עוד הוסיפה באותו המעמד, וחזרה על כך שוב "ממש לא התלהב, ההפך ממני. הנובלה הזו לדעתי -מצוינת, אז את בטח מבינה מדוע חשובה לי כל כך דעתך ?"... ואת המשפט המסכם הזה היא לחשה על אוזניי כממתיקת סוד.
אז לאחר שסיימתי לקרוא בו, וכפי שכבר ציינתי -דעתי לא הייתה נוחה עלי- נכנסתי מיד לגוגל וחיפשתי מה כתבו עליו בעיתון "הארץ", לא שאני... אבל ...הייתי זקוקה לעוד קריאת כיוון, ומאוד התרשמתי ואפילו התרגשתי מההצעה שנכתבה בכותרת, שאת הנובלה הזו כדאי לקרוא פעמיים, פעם אחת מתוך אמונה עיוורת בסיפור, ופעם שנייה מתוך בחינה מחודשת, מדוקדקת יותר, של יסודות הבית הכפרי הזה, על כל קירותיו ואווירת הנכאים ששוררת בו, כי אז מגלים שזאת לא רק הזמנה למסע אל חקר החוץ שממתין מעבר לעיר הגדולה, אלא גם הצעה להתכנס אל תוך העצמי, להתרווח ולהניח לדברים לקרות מעצמם .
לא קראתי עדיין פעם נוספת, אבל אני בהחלט מתכוונת להרים את הכפפה ואקרא בו שוב, כי אני חייבת לפוגג את הכובד, וכמובן גם להרגיע את דעתי שנשארה לגמרי לא נוחה, גם כשאני כותבת עכשיו את הסקירה הזו .
מה בדיוק הרגיש לי לא נוח ? לא יכולתי לומר, אבל אין לי ספק שהסופר הצליח ליצור מן בליל רגשות אינטימיים, או ליתר דיוק אוסף של רגשות שמעוררות קרבה, דאגה, ובטחון, וגם דחייה, וכעס ,פגיעות, והסתרה, במשפחה אחת קטנה, של אבא אימא וביתה של האם כשהם בדרכם לחופשת קיץ שנתית משותפת בכפר, מהלך נסיעה של 5 שעות ממקום מגוריהם.
הכתיבה והדיאלוגים בין שלושת בני המשפחה ועוד שניים שלושה זרים שבהמשך מצטרפים, והתיאורים הראליסטיים הכמעט מורטי עצבים, יוצרים בקורא אי נוחות אפופת מסתורין, מתח ואפילו זרעים של אימה. נגיד שהמסע שלהם דומה יותר למנוסה. מנוסה ממה? אני שואלת את עצמי, ממי? ומגלה שזה לא בהכרח מהרעש של העיר לשקט של הכפר. כי מהר מאוד השקט המיוחל מתגלה כרועש יותר ומפחיד לא פחות...
אז יש לנו כאן משפחה. ובית ונסיעה, ואחוזה, וגשם שיורד נון סטופ, וקרבה, וזרות, ומסתורין, ומתח, ועדיין לא הגענו לחופשה ....לא אנחנו הקוראים ולא הגיבורים ....
והיות והסופר הוא גם תסריטאי ומוזיקאי, הוא מגייס לכתיבתו את הקצב שכנראה בדמו, ומפיק עבורנו סצנות קולנועיות ממש, כך שהקורא מתוודע לפנים/ולחוץ, לשקט/ולרעש, בעת ובעונה אחת ...ולכן מגיעות לו חמש נקודות !
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
