“אישה עם צ'לו
היא הייתה השכנה שלי, אישה חד הורית, בתקופה שמשפחה כזאת הייתה בלתי אפשרית. היו לה שלוש בנות, אותן היא גידלה בבית קטן ואפרורי. בשעות בין הערביים, ראיתי אותה בתחנה, ממתינה לאוטובוס לחיפה. לצידה היה מונח צ'לו גדול, בו היא ניגנה בהרכבים מוזיקאליים קטנים, או בבתי קפה ריקים לאנשים אטומים. המוזיקה השמימית של הצ'לו שלה הייתה מתנגנת, לא פעם במקביל לעצב בנותיה, שנשארו בודדות בלילה. לעיתים, כשחזרה מאוחר, עייפה ועצובה, חלמתי עליה מרחפת בשמי השכונה, על רקע ירח מלא ובוהק, בשמיים כחולים וקודרים, לצלילי הצ'לו הבוכה שלה, כנגני הקשת השמימיים של שגאל.
הסיפור שלי שהפך לאגדה, על האישה עם הצ'לו הציף אותי, עם תחילת הקריאה בנובלה הקצרה של עילי ראונד, ילדה וכלי קשת, המספר סיפור דומה על אב מוזיקאי, נגן קונטרבס, המגדל לבדו את בתו, ונקרע בקונפליקט גדול בין תשוקתו הבלתי ממומשת למוזיקה שמימית, לבין אחריותו, הארצית והאבהית לדאוג לבתו הקטנה.
הסיפור הזה הוא אגדת מבוגרים תמימה, הוא נפתח בתמונה שגרתית יפה, של אב צעיר, ובתו בת -4, עומדים סמוך לפתח חלונם, בשלהי האביב, ומבטים אל העוברים ושבים, אל עצי הצפצפה ברחוב, כתמונה שנוטים לפרשה באופן חיובי, אבל מצד שני, מהו בעצם הסיפור?
אחר כך מגיע קיץ מעיק וריק, ולאחריו חורף קודר וקר, וזהו...
בין לבין, האגדה מספרת לנו על האיש עם הקונטרבס, ובתו הקטנה, אזכורים מעטים, דרכם נדרשתי להשלים פערים באמצעות פיענוח סמלים ורמזים המשובצים בסיפור.
הוא היה נגן קונטרבס, בהרכב כנסייתי שהתפרק, אחר כך הוא הפך לנגן רחוב, למרות השפל בחייו, היה בו משהו טהור וטמיר, הבא לביטוי ברגשותיו בשעת נגינתו: "הוא ביקש להפקיר את עצמו לחוויה הסתומה, הטמירה, הבלתי מדוברת של המוזיקה" (18).
האגדה מספרת על הזרות והמוזרות של הנגן, שאין בו יכולת הכרות אמתית עם אנשים אחרים. באופן לא ברור, כמו באגדה, הנגן שלנו מכיר אישה, היכרות שהופכת לאהבה מכמירה של שני אנשים נואשים. אין פה סוף טוב, אלא אגדה שעברה היפוך.
את הספר הזה בחרתי כסוגה מיוחדת, שילוב מילה כתובה עם רישומים, המלווים את הטקסט, חיבור שעשוי ליצור דיאלוג בין שני יוצרים במדיות שונות ומשלימות. הרישומים של גלעד אפרת בספר הזה, לא מעניינים, ולא משתלבים נכון בתוכנו, להוציא רישום אחד יפה ונוגע, של פני אדם המצוירים בקו פרופיל, להם אוזן ענקית, כביטוי למוזיקאליות, ולרגישות לרעשים יום יומיים, התכתבות עם אוזנו של ואן גוך הצייר, אותה הוא הסיר ברגע של טירוף וסערת רגשות.
משל האוזן של ואן גוך, יהפוך לנמשל אפל באגדה שלנו, באמצעותו נביט אל הגבולות הדקים בין גאונות, לטירוף. האם הרצון להיות אמן, מצדיק הקרבה. האם המבנה הנפשי של אמן אמתי לא מאפשר בחירה?
הספר הזה שונה מספרים שקראתי, הוא אגדה קודרת, המנסה לפרק את החיים האנושיים, למרכבים בסיסיים, ולנסות ולאתר את שבריריותם. ההוא בוחן את מרכבי החלומות למול הצרכים האנושיים, את שטח ההפקר בין השניים, ואת המחירים הקשים שלעתים משלמים יוצרים המנסים לממש חלומות. יש בו עברית יפה, במקצבים מוזיקאליים, ספר שקוראים כהרף עיין, ואחר כך חוזרים אליו שוב, בכדי לספוג את אווירת מילותיו ומשמעותו.”
