“האדמה בולעת כל דבר

האדמה בולעת כל דבר באשר הוא.
שנה וחצי עתה מאז נפטרת.
מצבת השיש שלך ניצבת כספר.
הסופות לא קראו אותה ואף לא העלים.
הברקים הכחולים זינקו מתוכה.
הסנוניות הנבערות נחות על חודה.
אני שכחתי אותה שוב ושוב.
רק החיים מבארים את החיים.
קראתי זאת בנייר עלים.

היכן את הלילה

היכן את הלילה כשהגשם יורד?
האם ללא-קץ את קוראת בחדרך
כילד קורא בלשונות-אש וצל?
זכרי את המשחק ההוא ששיחקנו יחדיו
ביום גשום ואפל אחר
קוראים בחנויות-ספרים בשמות הספרים שקראנו.
לא קראתי את דה מוריה ולא את באלאר.
אנו איננו מאלה היודעים לגלוש או לרכוב.
אי-אז לפנים נשלחנו למיטה
והחזקנו את הדף מורם כמצבה
אשר לימים היה לנו לקסם וגאווה.
להידבר בציטטים... יש הנוהגים כך,
כאילו היו פקסימיליות למחשבות של אחרים,
הערות-שוליים המלמדות על למדנות.
הננו כוכבי-דפוס בשמיים צלליים
ובני-תרגום יותר משירה.
אני רואה אותך רכונה בגשם מעל
עלייך הירוקים מרשרשים לנצח
ילדה, קוראה, אחות שלא תדעה שובעה,
ספר רוח, מחזיקה ספר בידייך.”