ביקורת ספרותית על אחוזה - תשע נשמות #5 מאת סרחיו ביסיו

---

ריטה ומרקוס הם זוג עירוני היוצא לחופשת קיץ עם בתה של ריטה, אירינה בת ה-12. חברים שלהם הזמינו אותם אליהם לכפר, וריטה התנגדה ורצתה לנסוע לים כבכל שנה, אך מרקוס היטה את הכף לטובת היענות להזמנתו של אורסיו, חברו הוותיק.
המשפחה נוסעת לאחוזה שבכפר, ולאכזבתם, הם מגלים שטעו בדרך והגיעו לבית שומם. גשם זלעפות מתחיל לרדת, וכשבעל האחוזה חוזר, לא נותרת להם ברירה אלא להישאר כאורחים בלתי קרואים בביתו, עד כי יתייבש הבוץ ויתבהרו השמיים.
ככל שעוברות השעות, מתוודעים בני הזוג לאופיו המוזר של מארחם ושל אחוזתו, המוזרה לא פחות. בינתיים, אירינה מתיידדת עם סנדרה, ביתם של האחראים למשק הבית, ויחד הן עוברות הרפתקה קצרה ומזעזעת, בה מעורבים עוד שלושה נערים ופרה אחת פצועה.
האירועים בספר מתרחשים בפרק זמן של יומיים וקצת, סך-הכל. אך למרות מיעוט המאורעות, והאינטרקציה הדלה בין ריטה למרקוס, בין בני הזוג לבין מארחם החידתי, ובינם לבין הוריה של סנדרה - מתקבלת התחושה שמשהו מתרחש מתחת לפני השטח, דבר-מה שמטריד את ריטה ומרקוס ואינו נותן להם מנוח.
ברגע שהמשפחה מגיעה לאחוזה הלא-נכונה מתעוררת תחושה של ציפייה מותחת ומורטת עצבים. על פניו, נראה כי אין סיבה ודאית להיות במצוקה רגשית; אבל מזג האוויר, הסביבה הפיזית, ונסיבות נוספות שהן בגדר תעלומה, משרות על הספר אווירה אפלה, מעיקה. המחשבות האישיות של ריטה ומרקוס, ואף של אירינה, נחשפות בפני הקורא, וכך הוא הופך לאחד איתם ועם החוויה שהם עוברים במקום חדש, זר, מתנכר.
גדולתו של ביסיו בעיני היא האופן בו הוא כלל לא מתאמץ, לכאורה, כשהוא בורא סיטואציה חונקת שאיננה מרפה לא מהדמויות ולא מהקורא. האירוניה בסיפור גדולה מאוד, הן במערכות היחסים בין הדמויות והן ביתר הנושאים, אבל איכשהו מצליח המחבר להימנע מלהטיח אותה בפרצופו של הקורא.
"אחוזה", על הדיאלוגים שבו ותיאוריהם הפשוטים, כביכול, של הסביבה החיצונית (הטבע) והפנימית (האחוזה, רגשותיהם של בני המשפחה), נקרא בקלות אך מותיר רושם עז, בייחוד כשהוא מסתיים פתאום, כמו שמסתיים החלק הראשון בטרילוגיית סרטי אימה טובים.
קריאה חוזרת מומלצת מאוד.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על אחוזה - תשע נשמות #5