ביקורת ספרותית על תוחלת החיים של אהבה מאת ינץ לוי
ספר מעולה

---

הסיפור של "תוחלת החיים של אהבה" מתחיל מהסוף, ואחרי שהסוף גלוי לכל ינץ לוי מתחיל לספר מה היה לפני, בזמן ולעיתים גם אחרי הסוף.
זה הספר האוטוביוגרפי השני שאני קוראת ברצף, אבל בניגוד לקודם, הפעם הסיפור כתוב בצורה מופתית, סוחפת, ועם עריכה פנטסטית (ומרתק אותי לשאול מתישהו את הסופר אם העורכת עליה כתב במהלך הספר מבוססת על דמותה של העורכת האמיתית של הספר או לא).
לוי מספר על משפחתו מרובת הילדים, עם אב שלוקה בשכחה ואח שמגלה יום אחד רגיל לחלוטין שהוא חולה באיידס. התמודדות המשפחה עם המחלה של האח, יחד עם מחלת האב, יחד עם שגרת היום יום ויחד עם הדעות הקדומות של המחלה, מתוארת בספר בצורה מרתקת.
הפרקים לאו דווקא כרונולוגים ולוי קופץ בין נקודות הזמן בדגש על נושאים שונים (כמו שפיות, זיכרון, סוד, נאמנות ועוד). הצלחתי במהלך כל הספר שלא להזיל דמעה על אף כל הרגש שמצוי במילים של לוי, בסוף (של הספר, כי כזכור הסוף מופיע כבר בהתחלה) לא הצלחתי יותר להתאפק וכל העצב והכעס על החיים יצא בדמעות.
זה לא ספר קל מבחינת תוכנו, במיוחד לאדם שאיבד מישהו קרוב למחלה סופנית. עם זאת, לוי לא חטא כמו המון סופרים וקרא למחלה בשמה, התמודד איתה, עם התרופות, תופעות הלוואי שלה, הטיפולים וההשלכות שלהם וכל הלא יפה שבה. הרבה ספרים שמדברים על מחלות סופניות לרוב מתמקדים בגבורה של הגיבור ומשפחתו ואיך הכל משתנה לקראת הסוף, פה יש סיפור אמיתי, מהלב, מהמציאות הקיימת וזה מה שעושה לדעתי את הספר לנפלא ושונה מהשאר.
לא קראתי עוד דברים של ינץ לוי, אבל אחרי הספר הזה אחפש אותם ואקרא.
מומלץ לקריאה עם לקיחה של נשימה עמוקה לפני.

» ביקורות נוספות של Reut.Zaro
» ביקורות נוספות על תוחלת החיים של אהבה