ביקורת ספרותית על תוחלת החיים של אהבה מאת ינץ לוי
ספר מעולה

---

איך מתחילים לכתוב על הספר הזה? אולי אני אתחיל בזה שלא רציתי לקרוא אותו. ידעתי שהוא יצא, ידעתי שהכותב יודע לכתוב, ידעתי על מה הספר באופן כללי, ואף על פי כן, ואולי בגלל זה, לא רציתי לקרוא אותו. פחדתי שהוא עצוב מדי, טראגי מדי, שחור מדי, מדכא מדי. חששתי שיהיה לי רע לקרוא אותו ושזה לא מתאים לי. לכן כשהספר הגיע הביתה, ניגשתי לקריאה עם חששות מרובים.

על מה הספר? ובכן, בעיקר על מוות, וזאת הסיבה שלא רציתי לקרוא אותו. אנחנו בשנות התשעים של המאה הקודמת, מעשה במשפחה ישראלית לא מאוד ממוצעת, יש בה אם, אב שמבוגר ממנה בהרבה ודמנטי, ארבעה בנים בוגרים ושתי בנות מתבגרות. ויום אחד לביא, אחד מהבנים, מקבל אבחנה של מחלת האיידס. הספר מתמקד בסיפור המחלה של לביא עד מותו, והוא מבוסס על הסיפור האמיתי של ינץ לוי, אם כי כמובן לא אחד לאחד.

דמות המספר היא דמותו של מיכאל, האח של לביא, הצמוד אליו בגיל והרביעי במשפחה. מיכאל כותב בגוף ראשון על ההתמודדות של המשפחה עם המחלה של לביא ועם המוות שלו. הוא מודה בכנות מפתיעה די בתחילת הספר שהוא אמנם אחיו של לביא, ועוד קרוב אליו בגיל, אבל הקירבה הזאת לא יצרה קירבה נפשית ביניהם. הוא מתאר את המריבות בילדות, ואיך היריבות המשיכה לאורך השנים, עד שהאיבחון והמחלה יצרו שינוי באיזון הכוחות. הוא כותב על ההתמודדויות של שאר בני הבית, הקושי של האם, המחלה המדרדרת של האב, הקשיים של האחיות הצעירות, בני ובנות הזוג, הקשרים מחוץ למשפחה, וההתמודדות עם מחלה שנושאת איתה גם קלון חברתי, לפחות באותן שנים.

מיכאל כותב גם על תהליך כתיבת הספר, ומספר עליו תוך כדי שהוא כותב אותו למעשה, או עורך אותו, או מראה לאחרים את הגירסאות הראשונות. הוא מתחיל במניעים לכתיבה, תוך תיאור סופרת אחרת, שאינה מוזכרת בשמה, שבכתיבתה ייפתה את המחלה, הפכה את המתים לקדושים ושינתה ועיוותה את המציאות. דבר זה גרם לו, למיכאל, לרצות לכתוב אחרת, בכנות. משמעות המילה "תוחלת" בשם הספר היא תקווה, ומיכאל מודיע כבר בהתחלה שאין בספר תקווה, כי בעיניו זו המתקה מיותרת של מציאות כואבת, והוא רוצה לספר את האמת. אני בוחר בחיים, כותב מיכאל, וזה אכן כך. כתבתי שזה ספר על מחלה ועל מוות? ובכן לא תיארתי במדויק. זה ספר על ההתמודדות של המשפחה עם המחלה ועם המוות, תוך התמקדות באנשים החיים ובמה שקורה להם. האם לנסוע לחו"ל עם האח החולה שעתה אובחן כי לא תהיינה הזדמנויות אחרות? האם לנסוע לטיול ארוך למרות שהאח מאושפז? האם להיפגש או להיפרד מבני הזוג? האם להתחתן? מתי להתחתן? האם יש סיבה להביא את האחיינית התינוקת לבקר את הדוד החולה? האם לפגוע בזוגיות החדשה של אמא? האם להתקשר אליה כשהיא מעבר לים ולספר לה את האמת על ההתדרדרות במצב הבריאותי של הבן שלה? מה עושים בצבא? ואיך מתמודדים כאשר אחות מגיעה לאשפוז פסיכאטרי.

שלא כמו ינץ, מיכאל אינו סופר מוכשר. העברית שלו אינה משוייפת, היא מערבבת משלבים מתוך רצון להישמע יפה. הוא מבלבל תקופות זמן, שגם מבלבלות את הקוראים, הוא מאריך מדי לפעמים, וחוזר על עצמו. או מדלג על דברים שאולי הם קריטים. והוא משלב בהתלבטויות כתיבה. למשל כאשר העורכת שקראה את הספר הציעה לו לאחד את הדמות של נבו הבכור עם אילאיל הצעירה, כי על שניהם הוא לא כותב הרבה, וגם ככה יש הרבה דמויות. בעיני זה יפה, הופך את הספר לקצת גולמני אבל גם משדר הרבה יותר כנות ואותנטיות. במקום למחוק את הדמויות, מיכאל יוצא לתחקיר מאוחר ובודק את נקודות המבט של האח והאחות שחמקו מעיניו בזמן אמת.

זה ספר נוגע ללב, אבל פחות כואב משחשבתי. הוא מיוחד כי הוא מתייחס לשכול של אחים, שכמעט ואינו מקבל אייזכורים בספרות. אנחנו קוראים הרבה על אובדן הורה, או על הורה שמאבד ילד. אבל בספר הזה נקודת המבט של ההורה, כלומר האמא, היא שולית, והעיקר הוא האחים וההתמודדויות שלהם. הוא מיוחד גם כי מדובר בהרבה אחים. קשה לכתוב על הרבה דמויות, ואפילו סופרים חרדיים בוחרים לעיתים לכתוב על משפחות מצומצמות, כי הכתיבה מורכבת. אבל ינץ לוי בחר להביא משפחה מורחבת ובה 6 אחים, מה שאומר המון אינטראקציות. אני עצמי באה ממשפחה מרובת אחים, ויש לי גם שישה ילדים משלי, והעיסוק הזאת במורכבות משפחתית שבה יש לדובר יותר מאח ואחות, מתחברת מאוד לניסיון האישי שלי. במקרה על המשפחה הזאת (לוי שבמציאות, כהן שבספר) נפלה פצצת אטום, והספר בוחן את הנשורת הרדיואקטיבית שנשארה לאורך שנים. עם זאת הוא מביא הרבה יופי, ואהבה, ותקווה.

לא הכל חיבבתי. הטריק של שמות הפרקים שהם "תוחלת החיים של" הוא קצת מוזר בעיני ולא תורם כלום לספר. גם הקפיצות בזמנים לפעמים מבלבלות יותר מדי. עם זאת, ההערות האלה הן שוליות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תוחלת החיים של אהבה