הספר הזה הוא לא מה שציפיתי שיהיה, אולי בגלל שציפיתי לספר ולא לאסופת פוסטים מהפייסבוק ואוגדו בספר וחבל שהתיאור שלו בדף הספר באינדיבוק לא יותר מדוייק (כפי שמבקשת בעצמה שירה-אמונה במהלך הספר, מאיתנו הקוראים להיות, יותר מדוייקים).
בתוך הספר תוכלו למצוא 30 פוסטים שלא מצאתי שום אינדקציה לגבי תקופת הזמן בהם נכתבו (האם היוו טור שבועי? כשהמוזה הפציעה?) ולצערי הפוסטים גם לא מתוארכים, אז הרבה מהם היו לי תלושים מהקונטקס שאני מאמינה שהכותבת רצתה לתת להם, למשל פוסט על אנשים שאינם עוד ולא ברור אם מתקשר ליום הזיכרון או ליום מיוחד אחר לכותבת.
שירה-אמונה מציגה בפוסטים דוגמאות כדי להעביר נקודה אבל גם מניחה משום מה שכולם יבינו מה היה האירוע באלנבי 40 יותר משלוש שנים אחרי או שכולם מכירים את הסיפור עם הילד והמסמרים. לי אישית לא היה ברור למה התכוונה הכותבת וזה לגמרי תקע לי את זרימת הקריאה כי כל מה שחשבתי עליו היה אם פיספסתי משהו, בחיפוש גוגל אחרי זה מצאתי "סיפור חוכמה" שנקרא מתאים אבל התייחסות לסיפור הזה כ"ידוע לכל" היה מאוד מתסכל עבורי בקריאה.
הפוסטים כתובים כפוסטים לפייסבוק וחבל שלא עברו עריכה מסויימת כדי להתאים לספר, יש כמות גדולה של קריצות בסוגריים, שלוש הנקודות בסיומי משפט והתייחסות לדברים בחייה האישיים של הכותבת או דברים אחרים שכתבה ולא הופיעו בספר, שלא ברורים לקוראת כמוני שלא מכירה אותה.
בעיקר היה חסר לי סיפור הרקע של הכותבת, שאמנם נחשף בהצצות קטנות בחלק מהפוסטים, אבל בסופה של הקריאה נותרתי עם המון חורים ושאלות ובעיקר בלי התחלה וסוף, רק אמצע.
דבר נוסף שלא צפיתי לו הוא שמרבית הספר מאוד רוחני ודתי, הרבה מהרשמים הרגישו לי כמו שיעור ביהדות וכשזה לא היה העיקר אז הרשמים היו מאוד מחנכים בדמות של עשה ואל תעשה, ולעיתים גם נקראו לי כנוזפים בנו כאנושות. אני לא בטוחה שהייתי בוחרת לקרוא את הספר אם הייתי יותר על מה שמחכה לי בתוכו לפני שהתחלתי.
הכתיבה עצמה מאוד יפה, רהוטה וזורמת בשביל פוסט בבלוג או בפייסבוק אבל אחרי כמה רשמים זה מאוד חוזר על עצמו ולא זורם כמכלול לקורא שלא מכיר אישית את הכותבת ואת עולמה, שכפי שניכר מהספר, עשיר ומגוון.
מומלץ למי שרוצה לקרוא קצת רשמים על החיים עם קורטוב רוחני-דתי. בעיקר מומלץ לא לקרוא בנשימה אחת אלא כל תקופה של ימים או שבועות פרק שונה לפי הכותרת.
















