ספר מתח שלישי (ובתקווה שממש לא אחרון) במסע וסיפורה של הבלשית הניו יורקרית שרון דיוויס. היה שווה לחכות כמה שנים כדי שדנה מויסון תוציא את הספר השלישי והוא סוחף ונהדר כמו השניים שקדמו לו (מומלץ אבל לא חובה לקרוא את ״תעתוע אפל״ ו״ראי כוזב״ לפני הספר הזה).

גם הפעם שרון דיוויס מוצאת עצמה בפרשת רצח מסתורית שנראה שאין לה קצה חוט אבל הפעם הפרשה זולגת גם אלפי קילומטרים אל המזרח התיכון (אותו מויסון מתארת באופן שעשה גם לי חשק לבקר שוב בישראל כשיתאפשר) ושרון מוצאת את עצמה מנסה להגיע לפתרון של תעלומה בינלאומית שאם ארחיב עליה זה יפגום למי שמתכוון לקרוא בהנאה :) היא גם נאלצת להתמודד הפעם עם מערכת היחסים שלה והאיזון שבין החיים הפרטיים לעבודה שלה.

הספר מספק המון עניין ומידע שלא הכרתי קודם ובפרקים קצרים ומותחים נסחפתי עם שרון אל תוך התעלומה עד פתירתה ממש בסוף הספר. קשה להניח את הספר, בדיוק כמו את קודמיו, וגם הפעם הייתי מבולבלת לגבי פתרון החידה ושיניתי את דעתי על מה בדיוק הפתרון כל כמה פרקים. מומלץ בחום

הספר הזה הוא לא מה שציפיתי שיהיה, אולי בגלל שציפיתי לספר ולא לאסופת פוסטים מהפייסבוק ואוגדו בספר וחבל שהתיאור שלו בדף הספר באינדיבוק לא יותר מדוייק (כפי שמבקשת בעצמה שירה-אמונה במהלך הספר, מאיתנו הקוראים להיות, יותר מדוייקים).

בתוך הספר תוכלו למצוא 30 פוסטים שלא מצאתי שום אינדקציה לגבי תקופת הזמן בהם נכתבו (האם היוו טור שבועי? כשהמוזה הפציעה?) ולצערי הפוסטים גם לא מתוארכים, אז הרבה מהם היו לי תלושים מהקונטקס שאני מאמינה שהכותבת רצתה לתת להם, למשל פוסט על אנשים שאינם עוד ולא ברור אם מתקשר ליום הזיכרון או ליום מיוחד אחר לכותבת.

שירה-אמונה מציגה בפוסטים דוגמאות כדי להעביר נקודה אבל גם מניחה משום מה שכולם יבינו מה היה האירוע באלנבי 40 יותר משלוש שנים אחרי או שכולם מכירים את הסיפור עם הילד והמסמרים. לי אישית לא היה ברור למה התכוונה הכותבת וזה לגמרי תקע לי את זרימת הקריאה כי כל מה שחשבתי עליו היה אם פיספסתי משהו, בחיפוש גוגל אחרי זה מצאתי "סיפור חוכמה" שנקרא מתאים אבל התייחסות לסיפור הזה כ"ידוע לכל" היה מאוד מתסכל עבורי בקריאה.

הפוסטים כתובים כפוסטים לפייסבוק וחבל שלא עברו עריכה מסויימת כדי להתאים לספר, יש כמות גדולה של קריצות בסוגריים, שלוש הנקודות בסיומי משפט והתייחסות לדברים בחייה האישיים של הכותבת או דברים אחרים שכתבה ולא הופיעו בספר, שלא ברורים לקוראת כמוני שלא מכירה אותה.

בעיקר היה חסר לי סיפור הרקע של הכותבת, שאמנם נחשף בהצצות קטנות בחלק מהפוסטים, אבל בסופה של הקריאה נותרתי עם המון חורים ושאלות ובעיקר בלי התחלה וסוף, רק אמצע.

דבר נוסף שלא צפיתי לו הוא שמרבית הספר מאוד רוחני ודתי, הרבה מהרשמים הרגישו לי כמו שיעור ביהדות וכשזה לא היה העיקר אז הרשמים היו מאוד מחנכים בדמות של עשה ואל תעשה, ולעיתים גם נקראו לי כנוזפים בנו כאנושות. אני לא בטוחה שהייתי בוחרת לקרוא את הספר אם הייתי יותר על מה שמחכה לי בתוכו לפני שהתחלתי.

הכתיבה עצמה מאוד יפה, רהוטה וזורמת בשביל פוסט בבלוג או בפייסבוק אבל אחרי כמה רשמים זה מאוד חוזר על עצמו ולא זורם כמכלול לקורא שלא מכיר אישית את הכותבת ואת עולמה, שכפי שניכר מהספר, עשיר ומגוון.

מומלץ למי שרוצה לקרוא קצת רשמים על החיים עם קורטוב רוחני-דתי. בעיקר מומלץ לא לקרוא בנשימה אחת אלא כל תקופה של ימים או שבועות פרק שונה לפי הכותרת.

את הספר ז'ול התחלתי לקרוא בחשש קל בגלל התיאור שלו בכריכה האחורית אבל כל ספר שאחד הגיבורים הראשיים שלו הוא כלב הוא ספר מבורך ששווה קריאה לדעתי.

במרכז הספר עומדות שלוש דמויות מרכזיות, אליס, זיבל וז'ול. אליס היא עיוורת הנעזרת בכלב נחייה בשם ז'ול שמשמש לה כעיניים ושומר ראש, הם פוגשים לראשונה בזיבל בדוכן המאקרון בו הוא עובד בשדה התעופה כשהם בדרכם לניתוח חדשני שאמור להשיב לאליס את היכולת לראות אחרי שנים כעיוורת. ממש לפני שהם עולים למטוס ואחרי שזיבל מרגיש שפספס את ההזדמנות עם אליס הוא נלחץ לעזרתם ומרגשים גם את אליס אבל בעיקר את ז'ול.

הספר מספר לנו את סיפורם של שלושת הגיבורים מנקודת ראותם של זיבל ואליס מהרגע שנפגשו בשדה התעופה בצורה מיוחדת ונהדרת של מסע מרתק אותו מכתיב בעיקר ז'ול שמתגלה ככלב מאוד נבון ועם לא מעט רצונות ומשאלות.

היה מעניין לקרוא בספר הקצר הזה על העבר של זיבל ואיך הגיע לאן שהגיע, בין התקוות של אמא שלו ממנו ועד שהפך למוכר בדוכן מאקרון בשדה התעופה וגר במגורים זמניים קבועים בחדרון צפוף, ועל עברה של אליס שהפכה מנערה רואה ושמחה לאישה עיוורת הנעזרת בכלב נחייה. אבל הכי התחברתי לז'ול, כלב הנחייה הנהדר שגורם לרוב מי שהוא פוגש להתאהב בו ולהתפעל ממנו.

הספר כתוב בצורה מעניינת ועם הרבה רמיזות במהלכו לאירועים שיתרחשו בהמשך וקרה מידי פעם שחזרתי אחורה בעמודי הספר כדי לבדוק שוב פרט שנראה לי בקריאה ראשונה שולי ולאחר מכן התברר שלא כך.

ספר קליל, זורם ומעניין לקריאה.

במרכזו של הספר עומדת דמותו של תמיר גושן, צלם מצליח, בעל ואב אוהב, מעריץ מושבע של קייט בוש וכפי שגיליתי די מהר, פילוסוף לא קטן.

הספר מספר את סיפורו של תמיר בכמה מישורים שונים, העבר, ההווה ומה שהוא ספק הווה ספק עתיד. כל הספר נע ונד בין מציאות לדמיון, בין מה תמיר חושב ומאמין שקורה לו לבין מה שאולי באמת קורה לו, תוך כדי שהוא מספר לנו, הקוראים, על עברו כילד, כנער מתבגר וכמבוגר דרך העיניים שלו והמחשבה המאוד לא שטוחה והלא פשוטה שלו.

במשפחה של תמיר יש קצת מהמשפחה של כולנו אבל הפרשנות שלו, כילד וכמתבגר, שופכת על סיפורי המשפחה אור שונה ומרתק. הסיפורים שהוא מספר לנו, בזמן שהוא בארץ הכביש, גרמו לי לנוע בין צחוק, לרחמים, לעצב, לתמיהה והכל תוך ציפייה לראות מה יהיה הסיפור הבא.

לכל אורך הספר אנו מלווים במוזיקה, וזה היה נהדר בעיניי, ספרים שגורמים לי לשמוע מוזיקה, בין אם זו המפורשת שכתובה בין השורות לבין אם זו מוזיקת אווירה, הם ספרים מופלאים.

הסיפור דן לא מעט במציאויות אלטרנטיביות שאנשים מוצאים לעצמם, ה"שם" שיש לכל אדם:

"אימי סיפקה לי תשובה קצת יותר מפורטת ואמרה שאבי מאמין שכל אדם זקוק ל'שם', מקום אחר שמהווה אלטרנטיביה חלומית למקומו הקובע. "אסור לשם להפוך לכאן," הסבירה, "כי אז הוא כבר לא יהיה שם...""
(מתוך הספר)

מה קורה שאנחנו נשאבים ל'שם' והזכרונות שלנו מתחילים להיעלם? מה קורה כשאנחנו יוצרים לעצמנו מציאות אלטרנטיבית ושוכחים את זו שאנחנו נמצאים בה כרגע? כמה העבר שלנו משפיע על ההחלטות שלנו בהווה?
אלה המון שאלות פילוסופיות שעלו לי תוך כדי הקריאה בספר וחלקן גם מוצאות ביטוי בספר עצמו אבל זה לגמרי לא ספר פילוסופי, אלא סיפור על אדם מן השורה, שיום אחד פשוט מוצא עצמו בסיטואציה מוזרה ולומד להתמודד ולחיות איתה, דרך העבר, ההווה והעתיד שלו.

הדמויות שהוא פוגש במהלך הספר מדהימות גם הן, כל אחת היא עולם ומלואו וכל מפגש איתן הוא חגיגת קריאה בפני עצמה.

מאוד נהנתי מהסיפור, מהכתיבה ומהתהליך שהסיפור והדמויות עוברים.
זה לא ספר קצר וזו אחת המעלות שבו, משכתי את הקריאה בו כי פשוט נהנתי להיות חלק מהעולם שיצר אופיר טושה גפלה.

מומלץ בחום.

תוכן הספר הוא בדיוק מה שהכותרת שלו מבטיחה, מקבץ של סיפורים ושירים עם חוש הומור. חלק מהסיפורים והשירים היו יותר מוצלחים וחלקם היו כתובים נהדר אבל בלי הרבה פואנטה (יש לי בעיה עם כאלה עוד מימי במה חדשה הזוהרים).

הסיפור הראשון במקבץ, Soft מאת תומר קאופמן, לדעתי הוא גם הטוב ביותר בו והסיפור על האדם הקטן החולם שמאבד את עבודתו ככותב מוכשר על מרככי כביסה בגלל סטיב ג'ובס(!) היה פשוט גאוני ומשעשע.

סיפורים נוספים שתפסו אותי היה הסיפור על "אראלה ממפעל הפיס", של אורלי ארמוני פלד, סיפור על זו שכולנו רוצים לקבל ממנה שיחה ממבט קצת שונה (למרות שאני חייבת לציין שהוא התחיל מעולה והמשיך קצת הזוי), "מסע לשירותים", של דרור ניר קסטל, שהיה הירואי ומהפנט. אני פחות מתחברת לשירים אבל יש כמה שירים בספר, כמו "כשאמות" של אלה נובק, שהעלו לי חיוך אחרי קריאתם.

זה מקבץ של יצירות שבסוף של חלקן יש הפנייה מהיכן נלקחו והוא אחלה ספר אם רוצים לקרוא משהו בין לבין, או בפקק עם האוטובוס בדרכים כשלא רוצים להיות ממש מרוכזים בסיפור אחד ארוך.

מומלץ בחום למי שצריך קצת חיוך באמצע היום

גילוי נאות: קיבלתי את הספר מאינדיבוק לטובת סקירה.

התקציר של הספר מבטיח פוטנציאל לספר נהדר ומאוד שמחתי לקבל אותו לקריאה וסקירה.

הספר הוא סוג של יומן אישי, המספר לנו על אסף, בתחילה ילד, בהמשך נער ולבסוף גבר מבולבל הנאבק עם הזהות האישית שלו מול עצמו ומול הסביבה הקרובה שלו, ובעיקר משפחתו המאוד מאוחדת. כשהוא "מחליט", או יותר נכון נאלץ, לצאת מהארון אביו מוחק אותו מחייו והספר מביא למעשה את עולמם הפנימי של אסף, בני משפחתו ועוד כמה דמויות בהן נתקל במהלך חייו.

היומן האישי הזה, שהוא לא בדיוק יומן אישי, הוא של אסף ושל עוד מספר מתחלף. לפעמים המספר מדבר אל יומן אישי ולפעמים הפנייה היא ישירה לדמות שאנחנו לא יודעים מי היא והיא אינה ברורה.
הרעיון מאחורי הסיפור והפוטנציאל של הספר נהדרים אבל היו יותר מדי בעיות טכניות מתחילת הספר שהפריעו לי יותר מדי ולגמרי פגמו לי בחווית הקריאה.

לא הבנתי כל כך למה לציין בנוסף לשם הפרק גם את שם המספר, המיקום והשנה אם אלה לא השתנו במשך יותר מחמישה פרקים (לגמרי הגיוני אם זה משתנה כל פרק או שניים, אם לא, אולי היה עדיף לציין רק כשמתחלף המיקום/השנה/המספר).

השנים לא מסתדרות בשום צורה מהפרק הראשון. בהתחלה אנחנו קוראים את הגיגיו של אסף הילד בכיתה ב', בבת ים של שנת 1973, בפרק הבא אנחנו קופצים עשר שנים לאסף הנער בערב יום העצמאות בבת ים 1983, בפרק השלישי אנחנו כבר נודדים לקיץ של שנת 2011, הפעם בתל אביב, יום הולדתו ה-30 של אסף. לא משנה כמה ניסיתי לחפש מה פיספסתי, לא מצאתי איך יתכן שאסף היה ב1973 בכיתה ב' ואז ב2011 חגג יום הולדת 30. זה הציק לי מאוד אבל המשכתי לקרוא. הספר ממשיך ועובר למשך מספר פרקים למספר הנוסף, שסיפורו נגלה לפנינו בשנת 2018 (לכאורה שבע שנים אחרי יום הולדתו של אסף), ואז אנחנו חוזרים לקרוא את הסיפור מנקודת הראות של אסף, שממשיך את סיפורו ביום שאחרי יום הולדת 30, אבל הפעם השנה היא 2018 ואיכשהו היום שעבר העביר איתו גם עוד 7 שנים ואסף לא התבגר בכלל. זו בעיה טכנית שהציקה לי בקריאה, נתנה לי תחושה שלא היה הידוק של סיפור הרקע או בדיקה עצמית של העובדות שהסופרת עצמה מציגה לנו הקוראים לגבי הדמויות ולאורך כל הספר קיוויתי שמתישהו לקראת הסוף אבין את החידה הזאת. זה לא קרה לצערי.

דמויות רבות שצצו לרגע במהלך הספר נעלמו בלי באמת לתת הסבר לסיבה בגינה הן צצו ויחד עם סגנון כתיבה לא אחיד שנע בין כתיבה יום יומית זורמת, לכתיבה מאוד בוסרית (משפטים כמו "בחדר אני חיברתי את הנייד למטען וראיתי הודעה מאשתי") לכתיבה בשפה מאוד גבוהה וכבדה ללא קשר למה שמסופר בפועל או לבנייה של הדמות עצמה כאחת ואז הצגתה כאחרת לגמרי (למשל במשפטים כמו "...עמיחי, הצג לנו את הדו"ח") לא ממש הצלחתי להתרכז בכל סיפורי המשנה או בהזדהות עם הדמויות הראשיות.

הספר בעיקר הרגיש לי כמו סיפור קצר עם המון פוטנציאל ורצון להפוך לספר, דבר שלא באמת קורה לבסוף וחבל.

הרעיון נהדר, הסיפור המרכזי מאוד חביב ומעניין אבל הביצוע לצערי לגמרי פגם בחווית הקריאה שלי ונשארתי בעיקר מבולבלת ומתוסכלת.

איזה ספר נהדר!!! אני מאוד אוהבת את הספרים של יואב בלום, הוא נמצא אצלי תחת קטגוריה של מעט מאוד סופרים ישראלים (למשל דלית אורבך) שכותבים שונה ומצליחים להפתיע אותי עם כל ספר שלהם מחדש ובצורה שונה מהספרים הקודמים שכתבו.

הספר מתחיל בסיפור שנראה תלוש מכל מציאות וקצת לא ברור למה הסופר החליט להתחיל ככה את הסיפור (אבל זה מה שכל כך מיוחד בכתיבה של יואב בלום). לאט לאט אנחנו מתוודעים לדמותו של דן ארבל, שהוא גם המספר של הסיפור, ועל איך החיים הלא כל כך סוערים שלו בהווה משתנים בערב אחד שבו דמות מעברו יוצרת איתו קשר במפתיע.

העולם בו ארבל חי הוא עולם עם טכנולוגיה חדשה ומגניבה שבאמצעותה אנשים יכולים להחליף גוף לזמן מסוים (שניות, דקות, ימים, שבועות, שנים, כל החיים) באמצעות צמיד החלפות וככה לטייל בעולם (בלי הצורך בטיסות), להגיע לעבודה בלחיצת כפתור, לחוות חוויות שלעולם לא היו חווים אחרת (כי מה זה קצת סמים מבלי לפגוע בגוף שלך ובלי השלכות), לבגוד בבן/בת הזוג, לבצע פשעים מבלי להיתפס ואפילו לברוח מהכלא בלי שמישהו מהסוהרים ישים לב.

עם הטכנולוגיה האדירה הזאת כמובן שעולות המון בעיות אתיות, פליליות, אישיות ומה לא? אבל בסופו של יום הסיפור של דן ארבל הוא סיפור של אדם נורמטיבי (עד כמה שאפשר להיות) שפשוט לא יכול להתחלף עם אף אחד, ונראה שהוא האדם היחיד בעולם שתקוע בגוף שלו עצמו מבלי יכולת "לברוח" או "לצאת לחופש" מהגוף שלו עצמו.

הספר הצליח להפתיע אותי כל כמה פרקים מחדש וכל מה שחשבתי שאני יודעת על העולם החדש של ההחלפות היה כלום לעומת מה שבאמת גליתי. אהבתי את הצורה שיואב בלום שילב סיפורים לא כל כך קשורים לסיפור המרכזי מבלי להסביר לקורא למה הם שם, הוא פשוט מצפה שהקורה יהיה מספיק אינטליגנט לקרוא, להפנים ולהמשיך הלאה (כפי שעשה גם בספרים קודמים שלו). יואב בלום יצר עולם מופלא ובעייתי עם טכנולוגיה עתידנית שמעלה המון תהיות לגבי זהות אדם, מידת האחריות שלו למעשיו ועל איך בעצם מתמודדים עם כל הרע שמגיע עם טכנולוגיה טובה (לדעתי יש פה גם המון הקבלה לעולם של ימינו עם סמארטפונים, שעונים חכמים וטכנלוגיה אדירה שלא תמיד באה לטובתינו).

מאוד אהבתי את הספר הראשון של יואב בלום, "מצרפי המקרים", וגם ספרו השני, "המדריך לימים הקרובים", היה טוב (אבל לדעתי לא השתווה לספר הראשון), ולכן כשיצא הספר השלישי, "הקבוע היחיד", התרגשתי מאוד אבל החלטתי לחכות למצב רוח המתאים כדי לקרוא אותו (וטוב שכך).

"הקבוע היחיד" נהדר והשפיע עליי בדיוק כמו הספר הראשון של בלום, הוא רדף אותי במחשבות כשלא קראתי והיפנט אותי בלי יכולת לעצור את הקריאה כשכן קראתי. מצאתי את עצמי נאבקת בעייפות כדי לקרוא עוד פרק ומתחילתו ועד סופו הוא היה מרתק ומפתיע.

מומלץ בחום!

כשהייתי בת טיפשעשרה וקראתי בממוצע חמישה ספרים בשבוע תמיד חיפשתי לקרוא לפחות ספר אחד ישראלי יומיומי, אתם יודעים, מהספרים האלה שיש להם קו עלילה ראשי וקווי עלילה משניים וכל התפאורה מסביב מאוד בנאלית, פשוטה ויומיומית. הספרים היומיומיים האלה גרמו לי להרגיש שאני מטיילת בישראל מבלי לצאת מהעיר הקטנה בה נולדתי, גדלתי והתבגרתי, והכי טובים היו הספרים היומיומיים שכללו בתוכם גם את הטיול הגדול למזרח/דרום אמריקה.

"תשע שעות" של ניר אזולאי הוא בדיוק ספר שכזה, ספר שמספר לנו על כמה גיבורים במשרד לא-בדיוק-הייטקי בלב תל אביב ועל מה קורה להם ביום יום בזמן שהעלילה המרכזית של הספר, וגם אלה הפחות מרכזיות, קורות. בהתחלה חשבתי שהסיפור הוא על גידי, בחור צעיר שעובר לעבוד בחברה חדשה בתל אביב ומתגורר בכלל בנס ציונה, על איך הוא משתלב בחברה החדשה עם אנשים חדשים וישנים בחייו, אבל אז המשכתי לקרוא וחשבתי שאולי בכלל הסיפור הוא על יובל, נשוי פלוס תינוקת ממש חדשה, שעובד בחברה כבר חמש שנים ומעביר את ימיו בבהייה מהחלון ומחשבות בינוניות שרוצות להיות משהו אחר. ואז הצטרפו עוד דמויות שגם הסיפור שלהם היה מרתק ברקע, יורו, מיכאלה, פנדחו ואפילו רעם.
הספר זרק אותי חזרה לגילאי העשרים בתל אביב אבל הוא לא באמת התעסק בסצנה התל אביבית, רק נגע במעט באיך נראים חיים של מי ששוכר דירה או עובד בלב תל אביב.

הספר הזה הוא לגמרי ספר מקטגוריית העוד-פרק-אחד-ולישון, קראתי אותו ביומיים ונשארתי עם טעם של עוד. זה הספר הראשון של ניר אזולאי שיצא לי לקרוא (הספר הקודם שלו מחכה לי על המדף הוירטואלי) ואני שמחה שיצא לי להיתקל בו ממש במקרה דרך פרויקט המימון שלו לספר בהדסטארט, הוא כותב נפלא וזורם. הדבר היחיד שהציק לי לאורך הקריאה היה הקפיצות בין הפרקים ובפרקים עצמם לגבי מי עכשיו מדבר בגוף ראשון, לעיתים לקח לי פסקה או שתיים להבין מי כרגע היא הדמות המספרת.

מומלץ בחום!

הספר הזה הוא ממתק אמיתי ושונה מכל מה שקראתי, בדיוק כמו כל ספר אחר של דלית אורבך (והוא גם לא דומה בכלום לשלושת הספרים האחרים שלה שכבר הספקתי לקרוא).

לדלית אורבך יש כשרון אמיתי לכתוב שונה ומהפנט עם היכולת להוציא ממני תחושות מעורבות של "מה לעזאזל אני קוראת?" ביחד עם "זה פשוט מופלא!".

קיפודים מספר לנו את סיפורים של מספר דמויות שמצד אחת שונות לחלוטין האחת מהשנייה ומהצד השני מאוד דומות. בכל פרק היא מתמקדת בסיפור של דמות אחרת, ההתפתחות שלה בתוך העור של עצמה ואל מול הסביבה הקרובה אליה.
בפרק הראשון עוד תהיתי למה מסופר על מה שמסופר ובפרק השני לא ממש הבנתי איך זה מתקשר לפרק הראשון אבל בפרק השלישי כבר נסחפתי כולי ולא הצלחתי להניח את הספר מהיד בציפייה לראות מי תהיה הדמות הבאה עליה אקרא.

הקריאה בספר העלתה אצלי בעיקר שאלות של איך הראייה האישית והתחושות הסובייקטיביות של כל אחד בעולם הזה משפיעות על הסיפור שהוא מספר לעצמו ושאחרים מספרים עליו. האם לכולנו יש סודות ודברים חבויים שאיש לא רואה ואנחנו לא חולקים עם אף אחד? מה בעצם מגדיר אותנו לסביבה, המעשים שלנו או איך שאחרים תופסים אותם?

זה ספר שונה מכל הבחינות והוא לגמרי לא מתאים לכל אחד. זה לא רומן פשוט שלועס בשביל הקורא את התוכן שלו אבל ככל שמתמקדים בקריאה יש עוד ועוד רבדים ששווה בשבילם לקרוא בין השורות.

מומלץ בחום ואני לא יכולה לחכות כבר לספר הבא שאקרא של דלית אורבך.