ביקורת ספרותית על תוחלת החיים של אהבה מאת ינץ לוי
ספר בסדר

---

"נגיף האיידס עצמו לא הורג אף אחד. הנגיף הורס את המערכת החיסונית, וכך חושף את האדם לפגיעתן של אינספור מחלות אחרות - והן שהורגות את האדם"
(מתוך 'ההיסטוריה של המחר', יובל נח הררי, עמ' 19)

נגיף האיידס אמנם לא פוגע ישירות ובאופן מיידי בחולה, אבל הוא כן פוגע ישירות ובאופן מיידי במשפחתו. וכמו שנגיף האיידס הורס את המערכת החיסונית של הגוף (שלבסוף נודמת), כך הוא גם פגע במשפחתו של ינץ לוי: לאט לאט, לא בבת אחת. לתת להם קצת זמן לסבול ולהתייסר לעצם המחשבה שבן משפחתם, רגב לוי, אחיו של ינץ לוי, שנדבק באיידס, יכול למות בכל רגע - מצינון, משפעת קלה, או מכל מחלה אחרת שלכאורה לא אמורה ממש להזיק בקנה מידה גבוה, ובטח שלא לגרום למוות, אבל כשהיא מתרחשת בתוך גוף של אדם אשר חולה באיידס, אז היא כן - לחיות כאילו כל יום הוא יומו האחרון של רגב, ולהקדיש לו את כל כולם, כדי שהוא לפחות יהיה קצת מאושר ברגעיו האחרונים, ואז, כשזה לבסוף קורה (כי זה פשוט חייב לקרות, ואי אפשר לעשות שום דבר בנידון, למרבה הצער), כל החיים, האור והשמחה, שבכל זאת נשארו קצת במשפחת לוי מאז שנודע להם דבר המחלה עד אותו אירוע טראומטי, נעלמו פתאום באופן סופי ומוחלט - והכל בגלל נער אחד שמת, אשר מותו, בכל מקרה, כבר היה ידוע מראש.

את כל זה סיפרו, לא באותן מילים אבל משהו בסגנון, בכתבה מצמררת ששודרה בחדשות בערוץ 2 (שמטרתה העיקרית, מלבד לספר לצופים את סיפור חייו של ינץ לוי ומשפחתו, הייתה לפרסם ספר חדש למבוגרים שהוא הוציא, אשר מבוסס על סיפורו האישי), שבסופה - ואולי כבר באמצע שלה - אמרתי לעצמי (ואולי מרוב שהייתי נרגש, אמרתי את זה בטעות גם בקול): "וואו, אני ממש חייב לקרוא את הספר הזה!"
אז קראתי אותו.

לספר הזה באתי עם המון ציפיות, אבל בסוף התברר שאף אחת מהן לא זכתה להרכיב את הכרית שעליה ישנתי (כנראה שהתעופפו או משהו)
יש בו, בספר, את כל המרכיבים והחומרים שאמורים, לכאורה, ליצור את המתכון המנצח - ספר שלא יאכזב את הקוראים שלו: הסיפור האישי והנוגע ללב של ינץ לוי ומשפחתו מצליח לעורר הרבה אימפתיה, ינץ לוי בהחלט יודע לכתוב (זה הספר הראשון שלו שיוצא לי לקרוא, דרך אגב, ואני מרוצה בהחלט מאיך שהוא כותב), הלוק החיצוני שלו בהחלט מסחרר (בין אם זו הכריכה, שלמרות שעד עכשיו אני לא מצליח להבין למה התכוון בדיוק מעצב הכריכה כשהוא עיצב את מה שעיצב, יש משהו בציור שעל הכריכה הקדמית שעושה לי איזה משהו בפנים, כאילו לוקחת את המעיים שלי ומכווצצ'ת לי אותם וסוחטת לי את כל המיצים הפנימיים שהצטברו לי שם (בחיי שאני לא יודע למה זה קורה, זה פשוט קורה, ואי אפשר להסביר את זה), ובין אם זה ששמות הפרקים בספר בנויים בצורה מאוד מקורית ומיוחדת, בכך שכל אחד מהם מתחיל במילים: "תוחלת החיים של..." (ובכל פרק, תוחלת החיים היא של משהו שונה), ויש עוד הרבה דברים שמצאו חן בעיניי, ולמרות זאת, משהו במוצר הכולל, קצת איכזב אותי. איכשהו, הצורה (הזווית, ליתר דיוק) שבה בחר לוי לספר את סיפורו לא כל כך נראתה לי, ובהחלט הייתה לי הרגשה שהיה אפשר לעשות את זה טוב יותר, ככה שאני לא רק אתרגש מכל מה שמסביב (כלומר, מסיפורו האישי של לוי, או מכל רכיב בנפרד) אלא גם שאתרגש מהספר עצמו, וזה, לצערי, לא קרה (כי הרי מה שבאמת חשוב, בסופו של דבר, זה המוצר עצמו ולא הרכיבים שממנו הוא עשוי). רוב הרגש היה לפני הקריאה. כמו שאמרה והדגישה הדמות הראשית בספר, מיכאל (שהוא בעצם ההקבלה הספרותית של ינץ לוי: שגם לו יש אח שנדבק באיידס), בתחילת הספר: "המוות והמחלה יהיו רק חלק שולי בספר - הוא יעסוק יותר בחיים", ואני, שציפיתי שהספר יתרכז יותר בנושא של המוות והמחלה ופחות בנושא של החיים וכל מה שקרה מסביב לאירוע הטראומטי עצמו, קצת התאכזבתי. יהיו בטח כאלה שדווקא יעדיפו שהספר יתעסק יותר בחיים מאשר במוות, כמו שזה קורה בספר, כי זה, לטענתם, מרגיש יותר כנה, אמיתי ונאמן למציאות (כי במציאות, לא הכל סובב רק סביב נושא אחד, לא הכל ממוקד), ואני כן יכול להבין את אותם אנשים, אבל לא אצלי. אותי, אני חייב להודות, זה פחות מעניין (ואם כבר הוא בוחר בכל זאת לעסוק בעיקר בחיים, אז לפחות שזה יהיה בצורה מעניינת, ושזה יצליח לגעת בי באיזושהי צורה, כמו שנגעה בי הכתבה בחדשות).
ולכן, 3 כוכבים לספר "תוחלת החיים של אהבה" (ו- 5 כוכבים לסיפורו האישי של לוי)

למרות שלא קראתי את הספר עד סופו (ואני גם לא בטוח שהגעתי לאמצע), ולמרות שהספר עצמו לא גרם לי לחשוב הרבה, לשאול את עצמי שאלות ולהתרגש (את העבודה הזו עשיתי בעיקר לפני הקריאה), יש בכל זאת איזה משהו, סוג של מסר, עצה, משהו שיש לי להגיד על הנושא, על מחלת האיידס עצמה, לקראת סיום: איידס זה לא משחק ילדים. צריך להיזהר מזה. צריך, כמובן, ללכת לבדיקות, כדי שאם, חס וחלילה, נדבקתם מהנגיף והפכתם לחולים, לנשאים, או לגם וגם, אז זה יצליח לפחות לצמצם את הנזקים. אמנם כיום, במאה ה- 21, כמו שאמרתי בביקורת שלי על 'ההיסטוריה של המחר', יש יותר טיפולים ומודעות למחלת האיידס (ולכל מחלה אחרת), אבל עדיין, הנגיף המעצבן הזה לא עזב אותנו לגמרי - וכשהוא לא עוזב, אז צריך להיזהר. ואם יוצא שאתם נדבקים והפכתם לנשאים, אז חשוב מאוד שתודיעו את זה לאדם שאיתו אתם יוצרים קשר, גם אם אתם מתביישים ומפחדים להגיד את זה כי יש למחלה הזו הרבה סטיגמות או לא יודע מה. אל תשמרו את זה בבטן. קחו, לדוגמא, את המקרה של צ'ארלי שין, השחקן ההוליוודי שהיה נשא של נגיף ה- HIV, ולמרות זאת הוא לא סיפר את זה לאף אחת מאינספור הנשים שעימן הוא קיים יחסי מין, וזה צעד מאוד אבל מאוד מסוכן, שיכול להביא לכך שכמה מהנשים יידבקו במחלה, והסוף הטראגי יכול להיות מאוד צפוי.

*את הספר הזה קראתי לפני משהו כמו חודש. בהתחלה לא היה לי הרבה מה לומר עליו, אז החלטתי שלא לכתוב עליו סקירה, ורק לדרג אותו ב- 3 כוכבים.
אני שמח מאוד שמצאתי עכשיו מה לכתוב עליו, כי 3 כוכבים, ככה סתם בלי סקירה, נראה לי מאוד מעליב בשביל ספר שעוסק בנושא כה רגיש כמו האיידס וחיי המשפחה בצל המחלה (גם אם הספר עצמו בהחלט מצדיק ציון כזה), ואני חושב שהסקירה שכתבתי החזירה מעט את הכבוד האבוד של ינץ לוי (שגם הוא, כמו שלושת הכוכבים, בהחלט מגיע לו).
ינץ לוי - אמנם רק 3 כוכבים, אבל צריך לזכור שאתה קודם כל בן אדם, ורק אחר כך סופר שמישהו חושב שהספר שלו הוא ספר של 3 כוכבים. ולכן, אני מאחל לך הרבה אושר ועושר, הצלחה בהמשך הדרך, וכמובן בריאות (בדגש על הבריאות)

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על תוחלת החיים של אהבה