ספר העוסק בהתמודדות לא קלה של משפחה עם מחלה קשה של אחד האחים. זו הפעם הראשונה שקראתי ספר ששם במרכז התמודדות עם מחלת האיידס. כל המחלות מרתיעות, אך מבחינתי איידס זו מחלה מאד לא מדוברת יחסית לאחרות ואני בטוחה שרבים חשים כמוני. אי לכך אני בטוחה שמהסופר נדרש המון אומץ כדי לחשוף את הסיפור המשפחתי לקהל הרחב וגם על כך נתונה לו הערכתי הרבה.
זהו ספר חזק, מרגש ונוגע ללב עד מאד ובנוסף מעניק פרופורציות בנוגע לחיים. אציין כי למרות הנושא הקשה, יש בו גם קטעים רבים של הומור ושל צחוק. ממליצה בחום. בהזדמנות זו אאחל המון בריאות לכל החולים באשר הם, אמן.

ביקרתי אתמול בבית הורי. הדירה ריקה, כבר כמעט שלוש שנים, מאז שהם נפטרו בהפרש של חודשיים זה מזו. הכל נראה כאילו הם עומדים להיכנס בכל רגע. כאילו נסעתי בזמן. כוס על השיש. שלט הטלוויזיה והמשקפיים על השולחן בסלון. כריות הספה שעדיין ניכרת עליהן טפיחת ידה. פחדתי לשבת, לנשום, לגעת, שלא לחלל את המקום שלהם. מכת הכאב הכתה בי בעוצמה שלא ציפיתי לחוש.

אין כאב כמו אובדן של משפחה. אבל הורים אמורים למות לפני ילדיהם, זה הסדר הנכון. איך אפשר לכמת את הכאב כאשר הסדר הזה משתבש? “זה ספר על משפחה שהתבלבל לה הסדר של מי צריך למות קודם” אמר רשף לוי על ספרו של אחיו.

"תוחלת החיים של האהבה" מספר את סיפורו של ינץ לוי ומשפחתו, סביב מחלתו ומותו של אחיו מאיידס. זה לא ספויילר, סופו של הסיפור כבר כתוב בתחילתו. לוי לא מנסה ליצור מתח סביב העלילה, כאילו הוא אומר לקורא הנה, זה מה שיש, ומי שזה לא מעניין אותו יכול לדעת את הסוף כבר עכשיו ולפרוש, והסוף הזה לא יהיה טוב. לביא כבר מת מאיידס, ואני אגלה לכם עכשיו הכל.

העלילה אם כך אינה החלק החשוב בספר אלא הרגש. הספר לא שומר על קו עלילה אחיד אלא מקפץ בין ההווה לעבר. אני מצאתי בכך גם חסרון וגם יתרון. מצד אחד הספר מעט מבולבל בגלל הקפיצות הללו, אך מצד שני הוא יוצר אמינות גבוהה מאוד, כאילו הסיפור מסופר לי אישית, כאילו נפגשתי עם ינץ והוא פשוט מספר לי בלי צנזורה, מבלי לחשוב ולתכנן יותר מדי. התוצאה היא ספר מרגש, עמוק ונוגע ללב במידה יוצאת דופן. מודה שלא ציפיתי לכך ממי שכתב את סיפורי "הדוד אריה". הרגשתי את הכאב של מיכאל, המספר, כל כך חזק, עד שלא ידעתי להפריד בין הכאב שלו לבין הכאב האישי שלי.

מלבד הסיפור האישי, ינץ מעלה תהיות על תפקידו של המספר, מהי בעצם האמת, ועד כמה הזיכרון שלנו על מה שקרה מתאר בצורה מדוייקת את המציאות. "בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא, ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כלומר זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה." זיכרון לא מתאר את מה שהיה, אלא את מה שאנחנו חושבים שהיה, ולכן הוא סיפור ולא בהכרח מציאות "חשבתי ותהיתי מהן בכלל עובדות. אמרתי, 'אני לא יכול לכתוב ממש מה קרה כי אני חוויתי את הדברים כמו שחוויתי. אני לא חוויתי את מה שאחרים חוו. אני יכול לכתוב רק מה קרה מבחינתי'".

למרות כל מה שכתבתי עד כאן הספר מלא אופטימיות ותקווה. תקווה מתוך החלטה מודעת. גם כשלביא גוסס מאיידס מיכאל עדיין אומר ללביא שהוא יחיה. גם בשביל לביא, אבל גם בשבילו, כאילו אם ימשיך לומר זאת ולהאמין בכך הסוף יהיה טוב. "הרי גם אני חששתי כל כולי שלביא ימות בסופו של דבר ממחלתו. זה היה מאוד הגיוני וסביר וצפוי. אבל לא רציתי, לא יכולתי, לא העזתי לוותר על התקווה, על החסד המיוחל, על הסיפור הבלתי אפשרי שאולי רק הפעם יתאפשר".

ספר מעולה, חזק ומרגש, מאוד כואב וקשה לקריאה, אבל גם קל לקריאה ותמים במובן החיובי, כזה שמחזיר את האמונה בבני האדם ומחזק את הבחירה בחיים מתוך הכרה שהם לפעמים רעים מאוד. אני לא הפסקתי לבכות. אסיים בציטוט שמאוד אהבתי "מאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, אלימות, רצח, אונס, שקרנות ונוכלות, העמדת פנים, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות."

איך מתחילים לכתוב על הספר הזה? אולי אני אתחיל בזה שלא רציתי לקרוא אותו. ידעתי שהוא יצא, ידעתי שהכותב יודע לכתוב, ידעתי על מה הספר באופן כללי, ואף על פי כן, ואולי בגלל זה, לא רציתי לקרוא אותו. פחדתי שהוא עצוב מדי, טראגי מדי, שחור מדי, מדכא מדי. חששתי שיהיה לי רע לקרוא אותו ושזה לא מתאים לי. לכן כשהספר הגיע הביתה, ניגשתי לקריאה עם חששות מרובים.

על מה הספר? ובכן, בעיקר על מוות, וזאת הסיבה שלא רציתי לקרוא אותו. אנחנו בשנות התשעים של המאה הקודמת, מעשה במשפחה ישראלית לא מאוד ממוצעת, יש בה אם, אב שמבוגר ממנה בהרבה ודמנטי, ארבעה בנים בוגרים ושתי בנות מתבגרות. ויום אחד לביא, אחד מהבנים, מקבל אבחנה של מחלת האיידס. הספר מתמקד בסיפור המחלה של לביא עד מותו, והוא מבוסס על הסיפור האמיתי של ינץ לוי, אם כי כמובן לא אחד לאחד.

דמות המספר היא דמותו של מיכאל, האח של לביא, הצמוד אליו בגיל והרביעי במשפחה. מיכאל כותב בגוף ראשון על ההתמודדות של המשפחה עם המחלה של לביא ועם המוות שלו. הוא מודה בכנות מפתיעה די בתחילת הספר שהוא אמנם אחיו של לביא, ועוד קרוב אליו בגיל, אבל הקירבה הזאת לא יצרה קירבה נפשית ביניהם. הוא מתאר את המריבות בילדות, ואיך היריבות המשיכה לאורך השנים, עד שהאיבחון והמחלה יצרו שינוי באיזון הכוחות. הוא כותב על ההתמודדויות של שאר בני הבית, הקושי של האם, המחלה המדרדרת של האב, הקשיים של האחיות הצעירות, בני ובנות הזוג, הקשרים מחוץ למשפחה, וההתמודדות עם מחלה שנושאת איתה גם קלון חברתי, לפחות באותן שנים.

מיכאל כותב גם על תהליך כתיבת הספר, ומספר עליו תוך כדי שהוא כותב אותו למעשה, או עורך אותו, או מראה לאחרים את הגירסאות הראשונות. הוא מתחיל במניעים לכתיבה, תוך תיאור סופרת אחרת, שאינה מוזכרת בשמה, שבכתיבתה ייפתה את המחלה, הפכה את המתים לקדושים ושינתה ועיוותה את המציאות. דבר זה גרם לו, למיכאל, לרצות לכתוב אחרת, בכנות. משמעות המילה "תוחלת" בשם הספר היא תקווה, ומיכאל מודיע כבר בהתחלה שאין בספר תקווה, כי בעיניו זו המתקה מיותרת של מציאות כואבת, והוא רוצה לספר את האמת. אני בוחר בחיים, כותב מיכאל, וזה אכן כך. כתבתי שזה ספר על מחלה ועל מוות? ובכן לא תיארתי במדויק. זה ספר על ההתמודדות של המשפחה עם המחלה ועם המוות, תוך התמקדות באנשים החיים ובמה שקורה להם. האם לנסוע לחו"ל עם האח החולה שעתה אובחן כי לא תהיינה הזדמנויות אחרות? האם לנסוע לטיול ארוך למרות שהאח מאושפז? האם להיפגש או להיפרד מבני הזוג? האם להתחתן? מתי להתחתן? האם יש סיבה להביא את האחיינית התינוקת לבקר את הדוד החולה? האם לפגוע בזוגיות החדשה של אמא? האם להתקשר אליה כשהיא מעבר לים ולספר לה את האמת על ההתדרדרות במצב הבריאותי של הבן שלה? מה עושים בצבא? ואיך מתמודדים כאשר אחות מגיעה לאשפוז פסיכאטרי.

שלא כמו ינץ, מיכאל אינו סופר מוכשר. העברית שלו אינה משוייפת, היא מערבבת משלבים מתוך רצון להישמע יפה. הוא מבלבל תקופות זמן, שגם מבלבלות את הקוראים, הוא מאריך מדי לפעמים, וחוזר על עצמו. או מדלג על דברים שאולי הם קריטים. והוא משלב בהתלבטויות כתיבה. למשל כאשר העורכת שקראה את הספר הציעה לו לאחד את הדמות של נבו הבכור עם אילאיל הצעירה, כי על שניהם הוא לא כותב הרבה, וגם ככה יש הרבה דמויות. בעיני זה יפה, הופך את הספר לקצת גולמני אבל גם משדר הרבה יותר כנות ואותנטיות. במקום למחוק את הדמויות, מיכאל יוצא לתחקיר מאוחר ובודק את נקודות המבט של האח והאחות שחמקו מעיניו בזמן אמת.

זה ספר נוגע ללב, אבל פחות כואב משחשבתי. הוא מיוחד כי הוא מתייחס לשכול של אחים, שכמעט ואינו מקבל אייזכורים בספרות. אנחנו קוראים הרבה על אובדן הורה, או על הורה שמאבד ילד. אבל בספר הזה נקודת המבט של ההורה, כלומר האמא, היא שולית, והעיקר הוא האחים וההתמודדויות שלהם. הוא מיוחד גם כי מדובר בהרבה אחים. קשה לכתוב על הרבה דמויות, ואפילו סופרים חרדיים בוחרים לעיתים לכתוב על משפחות מצומצמות, כי הכתיבה מורכבת. אבל ינץ לוי בחר להביא משפחה מורחבת ובה 6 אחים, מה שאומר המון אינטראקציות. אני עצמי באה ממשפחה מרובת אחים, ויש לי גם שישה ילדים משלי, והעיסוק הזאת במורכבות משפחתית שבה יש לדובר יותר מאח ואחות, מתחברת מאוד לניסיון האישי שלי. במקרה על המשפחה הזאת (לוי שבמציאות, כהן שבספר) נפלה פצצת אטום, והספר בוחן את הנשורת הרדיואקטיבית שנשארה לאורך שנים. עם זאת הוא מביא הרבה יופי, ואהבה, ותקווה.

לא הכל חיבבתי. הטריק של שמות הפרקים שהם "תוחלת החיים של" הוא קצת מוזר בעיני ולא תורם כלום לספר. גם הקפיצות בזמנים לפעמים מבלבלות יותר מדי. עם זאת, ההערות האלה הן שוליות.

"נגיף האיידס עצמו לא הורג אף אחד. הנגיף הורס את המערכת החיסונית, וכך חושף את האדם לפגיעתן של אינספור מחלות אחרות - והן שהורגות את האדם"
(מתוך 'ההיסטוריה של המחר', יובל נח הררי, עמ' 19)

נגיף האיידס אמנם לא פוגע ישירות ובאופן מיידי בחולה, אבל הוא כן פוגע ישירות ובאופן מיידי במשפחתו. וכמו שנגיף האיידס הורס את המערכת החיסונית של הגוף (שלבסוף נודמת), כך הוא גם פגע במשפחתו של ינץ לוי: לאט לאט, לא בבת אחת. לתת להם קצת זמן לסבול ולהתייסר לעצם המחשבה שבן משפחתם, רגב לוי, אחיו של ינץ לוי, שנדבק באיידס, יכול למות בכל רגע - מצינון, משפעת קלה, או מכל מחלה אחרת שלכאורה לא אמורה ממש להזיק בקנה מידה גבוה, ובטח שלא לגרום למוות, אבל כשהיא מתרחשת בתוך גוף של אדם אשר חולה באיידס, אז היא כן - לחיות כאילו כל יום הוא יומו האחרון של רגב, ולהקדיש לו את כל כולם, כדי שהוא לפחות יהיה קצת מאושר ברגעיו האחרונים, ואז, כשזה לבסוף קורה (כי זה פשוט חייב לקרות, ואי אפשר לעשות שום דבר בנידון, למרבה הצער), כל החיים, האור והשמחה, שבכל זאת נשארו קצת במשפחת לוי מאז שנודע להם דבר המחלה עד אותו אירוע טראומטי, נעלמו פתאום באופן סופי ומוחלט - והכל בגלל נער אחד שמת, אשר מותו, בכל מקרה, כבר היה ידוע מראש.

את כל זה סיפרו, לא באותן מילים אבל משהו בסגנון, בכתבה מצמררת ששודרה בחדשות בערוץ 2 (שמטרתה העיקרית, מלבד לספר לצופים את סיפור חייו של ינץ לוי ומשפחתו, הייתה לפרסם ספר חדש למבוגרים שהוא הוציא, אשר מבוסס על סיפורו האישי), שבסופה - ואולי כבר באמצע שלה - אמרתי לעצמי (ואולי מרוב שהייתי נרגש, אמרתי את זה בטעות גם בקול): "וואו, אני ממש חייב לקרוא את הספר הזה!"
אז קראתי אותו.

לספר הזה באתי עם המון ציפיות, אבל בסוף התברר שאף אחת מהן לא זכתה להרכיב את הכרית שעליה ישנתי (כנראה שהתעופפו או משהו)
יש בו, בספר, את כל המרכיבים והחומרים שאמורים, לכאורה, ליצור את המתכון המנצח - ספר שלא יאכזב את הקוראים שלו: הסיפור האישי והנוגע ללב של ינץ לוי ומשפחתו מצליח לעורר הרבה אימפתיה, ינץ לוי בהחלט יודע לכתוב (זה הספר הראשון שלו שיוצא לי לקרוא, דרך אגב, ואני מרוצה בהחלט מאיך שהוא כותב), הלוק החיצוני שלו בהחלט מסחרר (בין אם זו הכריכה, שלמרות שעד עכשיו אני לא מצליח להבין למה התכוון בדיוק מעצב הכריכה כשהוא עיצב את מה שעיצב, יש משהו בציור שעל הכריכה הקדמית שעושה לי איזה משהו בפנים, כאילו לוקחת את המעיים שלי ומכווצצ'ת לי אותם וסוחטת לי את כל המיצים הפנימיים שהצטברו לי שם (בחיי שאני לא יודע למה זה קורה, זה פשוט קורה, ואי אפשר להסביר את זה), ובין אם זה ששמות הפרקים בספר בנויים בצורה מאוד מקורית ומיוחדת, בכך שכל אחד מהם מתחיל במילים: "תוחלת החיים של..." (ובכל פרק, תוחלת החיים היא של משהו שונה), ויש עוד הרבה דברים שמצאו חן בעיניי, ולמרות זאת, משהו במוצר הכולל, קצת איכזב אותי. איכשהו, הצורה (הזווית, ליתר דיוק) שבה בחר לוי לספר את סיפורו לא כל כך נראתה לי, ובהחלט הייתה לי הרגשה שהיה אפשר לעשות את זה טוב יותר, ככה שאני לא רק אתרגש מכל מה שמסביב (כלומר, מסיפורו האישי של לוי, או מכל רכיב בנפרד) אלא גם שאתרגש מהספר עצמו, וזה, לצערי, לא קרה (כי הרי מה שבאמת חשוב, בסופו של דבר, זה המוצר עצמו ולא הרכיבים שממנו הוא עשוי). רוב הרגש היה לפני הקריאה. כמו שאמרה והדגישה הדמות הראשית בספר, מיכאל (שהוא בעצם ההקבלה הספרותית של ינץ לוי: שגם לו יש אח שנדבק באיידס), בתחילת הספר: "המוות והמחלה יהיו רק חלק שולי בספר - הוא יעסוק יותר בחיים", ואני, שציפיתי שהספר יתרכז יותר בנושא של המוות והמחלה ופחות בנושא של החיים וכל מה שקרה מסביב לאירוע הטראומטי עצמו, קצת התאכזבתי. יהיו בטח כאלה שדווקא יעדיפו שהספר יתעסק יותר בחיים מאשר במוות, כמו שזה קורה בספר, כי זה, לטענתם, מרגיש יותר כנה, אמיתי ונאמן למציאות (כי במציאות, לא הכל סובב רק סביב נושא אחד, לא הכל ממוקד), ואני כן יכול להבין את אותם אנשים, אבל לא אצלי. אותי, אני חייב להודות, זה פחות מעניין (ואם כבר הוא בוחר בכל זאת לעסוק בעיקר בחיים, אז לפחות שזה יהיה בצורה מעניינת, ושזה יצליח לגעת בי באיזושהי צורה, כמו שנגעה בי הכתבה בחדשות).
ולכן, 3 כוכבים לספר "תוחלת החיים של אהבה" (ו- 5 כוכבים לסיפורו האישי של לוי)

למרות שלא קראתי את הספר עד סופו (ואני גם לא בטוח שהגעתי לאמצע), ולמרות שהספר עצמו לא גרם לי לחשוב הרבה, לשאול את עצמי שאלות ולהתרגש (את העבודה הזו עשיתי בעיקר לפני הקריאה), יש בכל זאת איזה משהו, סוג של מסר, עצה, משהו שיש לי להגיד על הנושא, על מחלת האיידס עצמה, לקראת סיום: איידס זה לא משחק ילדים. צריך להיזהר מזה. צריך, כמובן, ללכת לבדיקות, כדי שאם, חס וחלילה, נדבקתם מהנגיף והפכתם לחולים, לנשאים, או לגם וגם, אז זה יצליח לפחות לצמצם את הנזקים. אמנם כיום, במאה ה- 21, כמו שאמרתי בביקורת שלי על 'ההיסטוריה של המחר', יש יותר טיפולים ומודעות למחלת האיידס (ולכל מחלה אחרת), אבל עדיין, הנגיף המעצבן הזה לא עזב אותנו לגמרי - וכשהוא לא עוזב, אז צריך להיזהר. ואם יוצא שאתם נדבקים והפכתם לנשאים, אז חשוב מאוד שתודיעו את זה לאדם שאיתו אתם יוצרים קשר, גם אם אתם מתביישים ומפחדים להגיד את זה כי יש למחלה הזו הרבה סטיגמות או לא יודע מה. אל תשמרו את זה בבטן. קחו, לדוגמא, את המקרה של צ'ארלי שין, השחקן ההוליוודי שהיה נשא של נגיף ה- HIV, ולמרות זאת הוא לא סיפר את זה לאף אחת מאינספור הנשים שעימן הוא קיים יחסי מין, וזה צעד מאוד אבל מאוד מסוכן, שיכול להביא לכך שכמה מהנשים יידבקו במחלה, והסוף הטראגי יכול להיות מאוד צפוי.

*את הספר הזה קראתי לפני משהו כמו חודש. בהתחלה לא היה לי הרבה מה לומר עליו, אז החלטתי שלא לכתוב עליו סקירה, ורק לדרג אותו ב- 3 כוכבים.
אני שמח מאוד שמצאתי עכשיו מה לכתוב עליו, כי 3 כוכבים, ככה סתם בלי סקירה, נראה לי מאוד מעליב בשביל ספר שעוסק בנושא כה רגיש כמו האיידס וחיי המשפחה בצל המחלה (גם אם הספר עצמו בהחלט מצדיק ציון כזה), ואני חושב שהסקירה שכתבתי החזירה מעט את הכבוד האבוד של ינץ לוי (שגם הוא, כמו שלושת הכוכבים, בהחלט מגיע לו).
ינץ לוי - אמנם רק 3 כוכבים, אבל צריך לזכור שאתה קודם כל בן אדם, ורק אחר כך סופר שמישהו חושב שהספר שלו הוא ספר של 3 כוכבים. ולכן, אני מאחל לך הרבה אושר ועושר, הצלחה בהמשך הדרך, וכמובן בריאות (בדגש על הבריאות)

ספר המספר על התמודדות משפחה שבנה חולה באיידס- מהעבר, רגע גילוי המחלה, ההתמודדות, הקשיים, התקוות, הניסים הקטנים עד לסוף הבלתי נמנע והידוע מראש. התחלתי לקרוא את הספר דווקא בתקופה הזו כי חשבתי שיעזור לי להתמודד עם מותו של סבי זצ"ל לאחרונה. אך האמת שהוא לא סיפק לי נחמה או כלים להתמודדות ולהפך אפילו קצת הכביד עליי עכשיו.. עם זאת, היה מעניין ומרגש.
תודה רבה לינץ לוי על חשיפה אישית שלבטח הייתה לא פשוטה

מכירים את זה כשאתם יושבים ומחכים בתור? תור כלשהו. זה יכול להיות במשרד הפנים , בבנק, בדואר .ואז תוך כדי ישיבה ובתוך כל בליל השיחות שמתבוללות אחת בתוך השניה,והופכות לזמזום אחד גדול , פתאום האוזן שלך מתבייתת על איזו שיחה בין שני אנשים.אחד מספר לשני סיפור. והתור מספיק ארוך , וההמתנה איטית ומתמשכת ככה שאתה מספיק לשמוע את הסיפור מתחילתו ועד סופו.
אז ככה הרגישה לי הקריאה בספר הזה. ינץ לוי מספר לנו סיפור. הוא לא כתב סיפור כזה אחד עלילתי,עם התחלה אמצע וסוף כשביניהם זרועים דימויים ועוד מרכיבים שבונים ספר.

אז מה כן יש לנו כאן? יש פתיחת דלת לרווחה והזמנה להיכנס אל בית משפחת לוי , להתוודע אל בני המשפחה , ולשמוע את סיפור מחלתו באיידס של האח - לביא - החלה בעת תקופת שירותו הצבאי.

הימים הם ימי שנות התשעים ,ימים בהם המחלה הזו היתה עטופה בהרבה "שושו" ומלווה בהרבה דעות קדומות. כי אם חלית בה אז אתה אחד משניים. הומו או נרקומן.

הסיפור מספר את סיפור המחלה של לביא , כשתוך כדי סיפור אנחנו מתוודעים לכל בני המשפחה המקסימה הזאת , שעברה הרבה דברים לא קלים חוץ מהמחלה של לביא.
אב המשפחה תשוש הנפש , כנראה בעיצומה של מחלה משלו ,אלצהיימר או דמנציה ,הולך ונסוג אל תוך בועה משלו נוכח נפקד שכזה,או איך שכותב על כך מיכאל (האח המספר) "הרי לשוכחים יש רק הווה" (עמ'31).
והאחות הקטנה המבקשת להתאשפז מרצונה בבית חולים לחולי נפש כשמרגישה שהחיים קשים לה.

יש משהו בסיפור משפחתי שאינו מצריך מבנה מסודר ועלילה.הדמויות , בני המשפחה הם אלו שעושים את הסיפור , בעצם סיפורם את השתלשלות העיניינים.

היו פה ושם קפיצות בין זמנים , אחרי שקראתי פיסקה , הבנתי פתאום שהמספר חזר לתקופה מוקדמת יותר.זה מרגיש קצת מבולבל , אבל זה לא מעיב על הסיפור הנהדר הזה , כן , גם כשסופו ידוע מראש, והסוף הוא לא שמח , יש הרבה חום ואחווה במשפחה הזאת. הם כולם כגוש אחד למען המטרה.אם יש רגעי שבירה תמיד יש מי שיושיט לך יד וירים אותך , לא ייתן לך לשקוע.

ספר שלא משאיר אותך אדיש. צובט את הלב, ובאותה מידה מרחיב אותו.

הסיפור של "תוחלת החיים של אהבה" מתחיל מהסוף, ואחרי שהסוף גלוי לכל ינץ לוי מתחיל לספר מה היה לפני, בזמן ולעיתים גם אחרי הסוף.
זה הספר האוטוביוגרפי השני שאני קוראת ברצף, אבל בניגוד לקודם, הפעם הסיפור כתוב בצורה מופתית, סוחפת, ועם עריכה פנטסטית (ומרתק אותי לשאול מתישהו את הסופר אם העורכת עליה כתב במהלך הספר מבוססת על דמותה של העורכת האמיתית של הספר או לא).
לוי מספר על משפחתו מרובת הילדים, עם אב שלוקה בשכחה ואח שמגלה יום אחד רגיל לחלוטין שהוא חולה באיידס. התמודדות המשפחה עם המחלה של האח, יחד עם מחלת האב, יחד עם שגרת היום יום ויחד עם הדעות הקדומות של המחלה, מתוארת בספר בצורה מרתקת.
הפרקים לאו דווקא כרונולוגים ולוי קופץ בין נקודות הזמן בדגש על נושאים שונים (כמו שפיות, זיכרון, סוד, נאמנות ועוד). הצלחתי במהלך כל הספר שלא להזיל דמעה על אף כל הרגש שמצוי במילים של לוי, בסוף (של הספר, כי כזכור הסוף מופיע כבר בהתחלה) לא הצלחתי יותר להתאפק וכל העצב והכעס על החיים יצא בדמעות.
זה לא ספר קל מבחינת תוכנו, במיוחד לאדם שאיבד מישהו קרוב למחלה סופנית. עם זאת, לוי לא חטא כמו המון סופרים וקרא למחלה בשמה, התמודד איתה, עם התרופות, תופעות הלוואי שלה, הטיפולים וההשלכות שלהם וכל הלא יפה שבה. הרבה ספרים שמדברים על מחלות סופניות לרוב מתמקדים בגבורה של הגיבור ומשפחתו ואיך הכל משתנה לקראת הסוף, פה יש סיפור אמיתי, מהלב, מהמציאות הקיימת וזה מה שעושה לדעתי את הספר לנפלא ושונה מהשאר.
לא קראתי עוד דברים של ינץ לוי, אבל אחרי הספר הזה אחפש אותם ואקרא.
מומלץ לקריאה עם לקיחה של נשימה עמוקה לפני.

כתוב טוב. אמין קשה ומרגש

ראשית עלי לציין שפעמיים ניסיתי לקרוא את הספר ולא צלחתי אותו עד סופו. אני קוראת שבדרך כלל לא מתיאשת, מצפה לטוב, מפרגנת לכל סופר ומעריכה מאד אנשים שביכולתם להעלות על הכתב חוויות חיים.
אבל הפעם לא הצלחתי. הכתיבה בספר מתאימה יותר לתסריט או הצגה. הוא אמר היא אמרה הם הלכו וכו.. הסיפור אינו שוטף רמת הסיפורת אינה אחידה העיברית דלה.
הסיפור הכואב והקשה מתאר משפחה ישראלית העוברת תקופה קשה עקב מחלה סופנית שמתגלה אצל אחד הבנים בגיל שהוא שיא החיים, שיא הפריחה, שיא חיי האהבה. ובמקביל דמנסיה קשה של האב. כל אחד מבני המשפחה, האם והאחים, חווה את התקופה אחרת, סובל אחרת וממשיך אחרת.המשפחה מאד מלוכדת וכולם מנסים לעזור לכולם. ספר שרבים יכלו להזדהות איתו ואולי למצוא עצמם בחלק מהדמויות. אבל הספר אינו מרתק, הדמויות שטוחות באות ופתאום נעלמות וקשה היה לי להמשיך לקרוא בו החזקתי מעמד עד למחצית.
.