הדמעות של המורה פנינה
אסף, בת ים, סתיו, 1973
שוב המורה פנינה ביקשה את היומן שלי, שאני כל כך אוהב, כי הוא צהוב, וזה הצבע שאני הכי אוהב. מצויר עליו טווס כחול שתמיד מסתכל עליי, והזנב שלו פתוח ויש עליו כמו עיניים צבעוניות שאני אוהב להעביר עליהן את האצבע בעיגולים. לפעמים אני מצטער שאין לי חבר טווס כזה באמת. הייתי מגלה לו את כל הסודות שאני לא מגלה אפילו לגלי אחותי.
בפנים הדפים מחולקים לפי ימים בשורות כחולות, חוץ מיום שבת, שבו לא לומדים. אז המורה ביקשה את היומן ולא שמעתי – כל השיעור ישבתי עם ידיים על האוזניים כי היה לי משעמם ובכלל לא רציתי לבוא לבית הספר. בבוקר עשיתי בעיות לאימא, אבל בסוף הסכמתי. אז עידו שיושב לידי ניער לי את הכתף ומשך לי את יד ימין מאוזן ימין וצעק לי באוזן: “אסף, היא רוצה את היומן שלך!” וכל הכיתה התפוצצה מצחוק. המורה פנינה כעסה על הצעקה שלו, ואמרה גם לו להביא לה את היומן שלו.
היא כתבה לשנינו ש”הפרענו למהלך התקין של השיעור”, ובזמן שהיא כתבה לנו את ההערות היא הסתכלה רק עליי מאחורי המשקפיים שהגדילו לה את העיניים נורא, ורק לי אמרה כשהחזירה חזרה את היומן, שהיא רוצה לראות את אימא מחר. לא יודע למה, אבל לא הצלחתי להתאפק וצחקתי, לא בגלל מה שהיא אמרה אלא בגלל איך שהעיניים שלה נראו כמו העיניים של הינשוף בסרט המצוייר שראיתי. אבל היא לא ידעה את כל זה ואמרה לי לעמוד בפינה עד סוף השיעור.
דווקא שמחתי, כי זה יותר מעניין לעמוד בפינה מלשבת על הכיסא. לא עמדתי עם הפנים לפינה אלא לכיתה, וכולם ראו אותי, חוץ מהמורה פנינה שראיתי רק את הגב שלה, וזה דווקא היה טוב בשבילי. כיסיתי את הפנים שלי בידיים ורק הוצאתי לשון בין האצבעות, ואז בא לי עוד רעיון והסתובבתי והזזתי את הטוסיק, כאילו אני רוקד, כמו שראיתי שאחותי והחברות שלה עושות בחדר שלה כשהן שמות קסטה בטייפ שלה, של זמרת שקוראים לה טינה צ’ארלס, והיא מאנגליה. גלי אמרה לי את זה. וכולם צחקו מאוד והמורה פנינה נהיתה אדומה כמו החגורה עם האבזם הענקי על החצאית החומה שלה, והיא קמה ומשכה אותי ביד ולקחה אותי לחדר המזכירות ודחפה אותי שם לתוך כיסא ואמרה: “תישאר כאן!” ולעליזה המזכירה שהסתכלה עלינו איך שנכנסנו לחדר, אבל לא אמרה כלום, אמרה: “אני כבר לא יכולה יותר איתו! תתקשרי לאימא שלו שתבוא מחר על הבוקר!”
עליזה אמרה בשקט: “טוב,” וחיכתה שהיא תצא מהחדר וניגשה אלי וחייכה, ולא כעסה כמו פנינה. היא ליטפה לי את התלתלים ונתנה לי סוכריית טופי ואמרה לי: “איזה ילד יפה אתה, אספי!”
ואז היא התקשרה לאימא, וקודם כל אמרה לה שהכול בסדר, שלא תדאג ושהמורה פנינה רוצה לראות אותה מחר בבוקר. ושמעתי “עוד פעם הפילה” ולא ידעתי מה היא הפילה, ואת השאר לא שמעתי כי היא הסתובבה עם הגב אליי ודיברה ממש בשקט, וגם כי מצאתי על השולחן שלה חוברת צבעונית עם כל מיני מילים קטנות ומסובכות שהיה לי קשה לקרוא, כי אני רק בתחילת כיתה ב’ ועדיין קשה לי לקרוא בלי ניקוד. היו בה תמונות של תאומים בנים, וחשבתי שחבל שאין לי אח תאום, וניסיתי לבחור מי הייתי רוצה להיות תאום שלו, אבל כולם היו יפים והיה לי קשה להחליט, וגם הסוכריית טופי נדבקה לי לשן מאחורה וניסיתי להוציא אותה משם עם האצבע.
ואז עליזה אמרה לאימא: “שלום, שלום,” והסתובבה אליי, וראתה אותי עם היד בפה ואמרה לי: “בוא חמוד, בוא נלך לשטוף ידיים.” בדיוק כשהיינו בשירותים של הבנות היה צלצול, אז כשיצאנו עזבתי לה את היד ורצתי לכיתה למצוא את עידו. והוא באמת היה שם בכיתה, מצייר רובוטים על הלוח, כי הוא הכי אוהב רובוטים אבל אני דינוזאורים. כשנכנסתי אמר לי: “חיכיתי לך, רוצה לחצר?” ואני אמרתי שכן ויצאנו לחצר, לפינה כזאת שאנחנו תמיד הולכים אליה מאחורי עץ ברוש, צמוד לגדר של בית הספר, והתחבקנו וניסינו להפיל אחד את השני עד שנפלנו שנינו וצחקנו נורא. וחשבתי, איזה חבר טוב עידו. ואז ראינו על הדשא את האיצטרובלים העגולים שנפלו מהעץ, שאנחנו קוראים להם בונקלים, והחלטנו לאסוף אותם ולעשות לעצמנו מסגרת על הדשא. התחלנו לשים אותם על הדשא מאותו מקום וכל אחד המשיך לצד אחר עד שנפגשנו בסוף המסגרת, והראשים שלנו התנגשו, וצחקנו.
ואז קמנו והסתכלנו מסביב וממש אהבנו את השטח שלנו. ואמרתי לעידו: “זה רק שלנו ואף אחד לא ייכנס!” ועידו אמר לי: “טוב, יא חָבּיבּי,” וצחקנו כי ככה סבתא שלו אומרת לו.
וכשהיה צלצול עידו נתן לי יד וככה הלכנו לכיתה, והיו ילדים שהיו גם בדרך לכיתה שצעקו לנו: “באאאן ובאאאת…” בן ובת…
עשינו להם פרצופים, כאילו לא אכפת לנו, אבל לי בפנים היה אכפת, והרגשתי עצוב פתאום, ועזבתי לעידו את היד, לאט, שלא ירגיש, ונכנסנו לכיתה וישבנו במקומות שלנו.
בבוקר אימא באה איתי לבית הספר, אבל בסוף לפנינה לא היה זמן ואימא אמרה לה: “היום אני עובדת ערב, תוכלי לבוא אלינו הביתה אחרי הלימודים?”
פנינה אמרה לה שכן, בערך באחת ורבע. אני לא ממש שמחתי כי לא שמעתי אף פעם על מורה שבאה לבתים של תלמידים שלה, וקצת ירד לי החיוך. כשעידו שאל מה קרה אמרתי לו שפנינה צריכה לבוא אלינו הביתה, והוא אמר: “אל תדאג, היא בטח לא תבוא להרבה זמן, אבל היום אל תשים ידיים על האוזניים בשיעור.” וחשבתי שהוא חכם וצודק וישבתי יפה בשיעור ואפילו הצבעתי פעם אחת.
בבית, לפני שפנינה הגיעה, אימא נתנה לי לאכול מרק ירקות עם חתיכות לבנות של עוף, והיא משכה כיסא קרוב אליי, וישבה עליו ושאלה אותי למה אני סותם את האוזניים בשיעור. ואמרתי לה שמשעמם לי, ושפנינה אומרת כל דבר כמה פעמים, ואימא הסבירה לי שיש עוד ילדים בכיתה שאולי יותר קשה להם להבין, ושפנינה נעלבת כשיושבים לה בכיתה ככה ולא רוצים לשמוע מה היא אומרת, ושזה כבר לא חטיבה צעירה אלא בית ספר של גדולים ואני צריך להתנהג כמו בוגר. ואז היא לא הספיקה יותר כי פנינה צילצלה בפעמון של הדלת. כשאימא הלכה לפתוח אני ברחתי לחדר שלי, גם כי רציתי לשחק עם הדינוזאורים שלי וגם כי לא רציתי שיגידו לי עוד פעם את המילה “בוגר”. שמעתי את אימא מכינה קפה במטבח, ושמעתי שהיא מדברת עם פנינה, אבל לא יכולתי ממש לשמוע מה. ואז הן עברו לסלון וישבו, ואימא חזרה למטבח ופתחה את המקרר, אז ידעתי שהיא חותכת את העוגת שוקולד עם הקרם והדובדבנים שקוראים לה “היער השחור”, שהיא קנתה לכבוד פנינה ולא הרשתה לי לטעום ממנה. אז יצאתי לסלון כאילו בלי קשר, ומיד אימא ופנינה השתתקו והרימו את הראש מהצלחות שלהן וחייכו אליי, כאילו אני לא יודע שעד עכשיו דיברו רק עליי.
פתאום אימא הציעה לי פרוסה מהעוגה ולקחתי. היה לה טעם קריר ומתוק ועשיתי פרצוף מצחיק ושתיהן חייכו אליי, גם אימא וגם המורה פנינה. ואימא אמרה שהיא הבטיחה לפנינה שאתנהג יפה בשיעורים ואמרה: “בסדר, מותק, אנחנו מבטיחים?” ואני אמרתי: “כן” בפה מלא עוגה, וקצת מהקרם של העוגה השפריץ לי על הסנטר. אמא ישר משכה מפית מהדבר המשולש הזה עם המפיות שתמיד עומד על השולחן, ולפעמים אני לוקח מפיות ומכין מהן מטוסים ואימא תמיד אומרת לי להפסיק עם זה, והתכופפה לכיוון שלי לנגב לי את הקרם שכבר מרחתי עם היד.
ואז פנינה שמה את הצלחת שלה על השולחן ושילבה ידיים על הברכיים שלה והתקפלה ככה והתחילה לבכות. הביס נעצר לי בפה. הסתכלתי על אימא וראיתי שהעיניים שלה גדולות ופתוחות מאוד, והיא הניחה את הצלחת על השולחן וקמה אל פנינה, ושמה ידיים על הכתפיים שלה ושאלה: “מה… מה קרה, פנינה?” וסימנה לי עם הראש שלה לצאת מהסלון, ואני רצתי לחדר עם העוגה, וחשבתי שיהיה לי מה לספר לעידו, כי לא חשבתי שמורות בוכות. רציתי לשאול את עידו אם הוא חושב שזה בגללי ובגלל שסתמתי את האוזניים ועשיתי פרצופים בכיתה, ונבהלתי נורא. ראיתי מהפתח של החדר שהידיים של אימא נשארו על הכתפיים של פנינה, והיא לוקחת אותה לאמבטיה ואומרת לה: “בואי, תשטפי את הפנים,” ופנינה עונה בקול ממש חלש: “זה בסדר, אני מצטערת.”
ופתאום היא בכתה עוד פעם ואמרה לאימא שאם פעם היא תצליח להיכנס להיריון ויהיה לה ילד, היא רוצה אותו בדיוק כמו הילד שלה, כל כך חכם וכל כך יפה, והמחשבות התבלבלו לי, כי חשבתי שהיא כועסת עליי, כי אני סותם אוזניים בשיעורים שלה ועושה פרצופים ומצחיק את כל הכיתה, אז למה היא רוצה ילד כמוני?
ואז אימא הובילה אותה לחדר שלי. ישבתי על השטיח והרגשתי שהגוף שלי מכווץ ולא יכול לזוז, ואימא אמרה לפנינה: “תראי איזה חדר יפה ומסודר.” ובאמת פנינה הסתכלה טוב–טוב מסביב, וראתה את המיטה עם השמיכה הצבעונית, ועברה עם העיניים שלה, והסתכלה על המובייל גלקסיה שלי עם כדור הארץ וכל הכוכבים, ועל מנורת הלילה שעל השידה הקטנה ליד המיטה, ועל שולחן הכתיבה החדש – כל כך לאט הסתכלה על כל הדברים האלה. ואז העיניים שלה נעצרו ליד המראה עם המסגרת הכחולה והיא אמרה: “איזה נעליים יפות! שלך?” ואימא ענתה בחיוך: “כן, הוא ואחותו מאוד אוהבים להתחפש – לובשים שמלות שלי, כובעים, נעלי עקב…״ ”אז אצלו כן כל יום פורים,” אמרה המורה פנינה, ושתיהן פרצו בצחוק.
חשבתי לעצמי איך זה שהיא מגלה לה את הדברים האלה שלא קשורים לבית ספר, ושזה משהו שרק אני ואחותי גלי יודעים, אפילו לא עידו החבר הכי טוב שלי. כעסתי על עצמי ששכחתי להחזיר את הנעליים היפות של אימא לחדר שלה, הנעליים שהיא נועלת רק כשהיא הולכת עם אבא לחתונה או להצגה, כי הן תוצרת חוץ. הן הסתובבו ויצאו מהחדר, ואני יצאתי אחריהן לסלון. פנינה לקחה את התיק שלה ואימא ליוותה אותה לדלת, ואחרי שהדלת נסגרה היא הסתובבה אלי, התכופפה עד שהעיניים שלה היו בגובה של העיניים שלי, ואמרה לי שפנינה אמרה שאני ילד חכם, אבל חייב להקשיב בשיעורים ולא לעשות פרצופים ולא לסתום אוזניים, כי זה נותן דוגמה רעה לשאר הילדים.
שמתי לב שהיא מחייכת, אז ידעתי שזה לא כל כך גרוע, ושאלתי: “למה היא בכתה?” אימא ענתה: “זה עניין של גדולים,” אז הלכתי לסלון והדלקתי טלוויזיה. אבל אפילו שהתחיל “ריץ’–רץ’”, שזאת תוכנית שאני ממש אוהב, הדמעות של פנינה לא יצאו לי מהראש.
