ביקורת ספרותית על תוחלת החיים של אהבה מאת ינץ לוי

---

מכירים את זה כשאתם יושבים ומחכים בתור? תור כלשהו. זה יכול להיות במשרד הפנים , בבנק, בדואר .ואז תוך כדי ישיבה ובתוך כל בליל השיחות שמתבוללות אחת בתוך השניה,והופכות לזמזום אחד גדול , פתאום האוזן שלך מתבייתת על איזו שיחה בין שני אנשים.אחד מספר לשני סיפור. והתור מספיק ארוך , וההמתנה איטית ומתמשכת ככה שאתה מספיק לשמוע את הסיפור מתחילתו ועד סופו.
אז ככה הרגישה לי הקריאה בספר הזה. ינץ לוי מספר לנו סיפור. הוא לא כתב סיפור כזה אחד עלילתי,עם התחלה אמצע וסוף כשביניהם זרועים דימויים ועוד מרכיבים שבונים ספר.

אז מה כן יש לנו כאן? יש פתיחת דלת לרווחה והזמנה להיכנס אל בית משפחת לוי , להתוודע אל בני המשפחה , ולשמוע את סיפור מחלתו באיידס של האח - לביא - החלה בעת תקופת שירותו הצבאי.

הימים הם ימי שנות התשעים ,ימים בהם המחלה הזו היתה עטופה בהרבה "שושו" ומלווה בהרבה דעות קדומות. כי אם חלית בה אז אתה אחד משניים. הומו או נרקומן.

הסיפור מספר את סיפור המחלה של לביא , כשתוך כדי סיפור אנחנו מתוודעים לכל בני המשפחה המקסימה הזאת , שעברה הרבה דברים לא קלים חוץ מהמחלה של לביא.
אב המשפחה תשוש הנפש , כנראה בעיצומה של מחלה משלו ,אלצהיימר או דמנציה ,הולך ונסוג אל תוך בועה משלו נוכח נפקד שכזה,או איך שכותב על כך מיכאל (האח המספר) "הרי לשוכחים יש רק הווה" (עמ'31).
והאחות הקטנה המבקשת להתאשפז מרצונה בבית חולים לחולי נפש כשמרגישה שהחיים קשים לה.

יש משהו בסיפור משפחתי שאינו מצריך מבנה מסודר ועלילה.הדמויות , בני המשפחה הם אלו שעושים את הסיפור , בעצם סיפורם את השתלשלות העיניינים.

היו פה ושם קפיצות בין זמנים , אחרי שקראתי פיסקה , הבנתי פתאום שהמספר חזר לתקופה מוקדמת יותר.זה מרגיש קצת מבולבל , אבל זה לא מעיב על הסיפור הנהדר הזה , כן , גם כשסופו ידוע מראש, והסוף הוא לא שמח , יש הרבה חום ואחווה במשפחה הזאת. הם כולם כגוש אחד למען המטרה.אם יש רגעי שבירה תמיד יש מי שיושיט לך יד וירים אותך , לא ייתן לך לשקוע.

ספר שלא משאיר אותך אדיש. צובט את הלב, ובאותה מידה מרחיב אותו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על תוחלת החיים של אהבה