בפעם הבאה שאתם נכנסים לחנות בגדים ובוחרים את החולצה שאהבתם( על אף שיש לכם עוד מאתיים), חישבו על זה. כשהנכם בסופר ומתקשים להחליט בין כל סוגי הפסטה, השוקולדים, הלחמים, הגבינות, תנו דעתכם על כך. כשהטלפון החכם שלכם בידכם ואתם נהנים מכל פלאי הטכנולוגיה שהוא מציע, אל תיקחו זאת כמובן מאליו.


זאת כי יש שיטה אחת, אותה המציאו בני האדם והיא מאפשרת יותר מכל האחרות את התנהלות החברה מתוך התודעה היצירתית. המכוניות, הטלוויזיות, הבשמים, המפעלים, השמלות והמטוסים אינם תופעת טבע. הם גם לא נכסים של "החברה" או של "כולנו". אנשים רבים עמלו על המצאתם, מציאת דרכים לייצרם ולהנגישם לנו . מעל לכל היו אלה היזמים, שלקחו את הסיכון ונתנו סיכוי לכל הטוב הזה, תוך שהם מעסיקים ומפרנסים את כל המעורבים בתהליך. השפע יכול להתקיים ולהיות זמין בחברה, בה כל הפעילות הכלכלית מתנהלת מתוך בחירה חופשית, במקומות המכבדים את הזכויות הפוליטיות של האזרחים ובהן זכות הקניין.

ראנד מגינה על הקפיטליזם וטוענת לזכותו כי הוא יוצר עושר לא מביזה, אלא מיצירה, לא משעבוד מיליונים, אלא מתחרות בריאה, המיטיבה עם ההמונים.
המחברת מנסה לשבור מיתוסים נפוצים אודות הקפיטליזם. את הטענה בדבר ניצול הילדים והנשים בעת המהפכה התעשייתית היא מכנה "בורות היסטורית". לשם כך היא מצטטת את פרופ' פון מיזס :
"...נמוך ככל שהיה, השכר הזה בכל זאת היה גבוה בהרבה ממה שיכלו האביונים להרוויח בכל תחום אחר שעמד בפניהם. יהיה זה סילוף של העובדות לטעון שבתי החרושת הוציאו את עקרות הבית מחדרי הילדים והמטבח והפסיקו את משחקם של הילדים. לנשים הללו לא היה כל מזון לבשלו ולהאכיל בו את ילדיהן. הילדים היו מורעבים וחסרי כל. מפלטם היחיד היה בית החרושת..."


עוד היא כותבת: .." נשים ספגו ביקורת על שלא ארגו בעבודת יד מה שיכלו כעת לרכוש במחיר נמוך יותר, הודות למהפכה בייצור הטקסטיל. שמלות לא היו צריכות להחזיק עוד מעמד במשך עשור ונשים לא היו צריכות עוד ללבוש תחתוניות מבד גס עד שהתפוררו מפאת הלכלוך והזמן; שמלות ולבני כותנה זולים הביאו למהפכה בהיגיינה אישית"


היא אף מביאה דברים של מתנגדי הקפיטליזם ומדגימה כיצד אפילו הם נאלצו להודות ביתרונות של העבודה בבתי החרושת(פרופ' טרבליאן): ..." הנשים שיצאו לעבוד בבתי החרושת, זכו בעצמאות... הכסף שהרוויחו היה שלהן. פועלת בבית החרושת רכשה לה מעמד כלכלי עצמאי, שלאחר זמן היה מושא לקנאתן של נשים אחרות."


עכשיו תזכרו בכל "חסידי העבודה המאורגנת" הנותנים הצדקה לכנופיות של הוועדים הגדולים, שהשתלטו על נכסיה החיוניים של המדינה. הסוציאליזם, אחווה ורווחה אינם מעניינים את אותן הכנופיות, אלא טובתם של אנשיהן בלבד והאפשרות לסדר ג'ובים גם לילדיהם על חשבון כולנו כאילו היה מדובר בעסק פרטי שלהם. הם מונעים את הקמתן מערכות מתחרות על מנת שיוכלו להחזיק את כל המדינה בגרונה ולגרום לכולנו הפסדים של מיליארדים בכל יום, אם יתחשק להם לשבות פתאום ולחרב לנו חופשה שעמלנו עבורה שנה שלמה. תזכרו בכל אותם מקומות "נפלאים" בהם מלגזן או סדרן העובדים ללא לחץ ושעות לא רבות מרוויחים יותר ממהנדס בכיר או רופא האחראי על חייהם של בני אדם רבים, זוכים להטבות מופלגות, נופשים חינם ותנאי פנסיה משופרים. תחשבו על כל המקומות הציבוריים, בהם המכרזים תפורים, אנשים באים "לעבודה" ולא לעבוד וקשרים חיוניים הרבה יותר מכישורים.




ראנד כמובן מגנה תופעות מעין אלה. היא דוחה כל סוג של אטטיזם- כלומר כל סוג של פיקוח והתערבות ממלכתית ודוגלת בקפיטליזם רדיקלי השולל כל סוג של רגולציה והתערבות ממשלתית המכונה לסה-פר(Laissez Faire). בכך היא מאבדת אותי כשותף אידאולוגי.


למעשה ראנד ועמיתיה(עמם היא כתבה את הספר) שוללים כל זכות מהאדם פרט לזכות החיים וזכות הקניין. אין זכות לחינוך, לבריאות, אין שכר מינימום וזכויות סוציאליות. כלומר מי שיכול לאפשר לעצמו חינוך פרטי(כולל השכלה גבוהה) - יקבל ומי שלא - יישאר אנאלפבית. הם שוכחים שההתקדמות האנושית היא פועל יוצא של השכלה זמינה. כלומר עשירים יגדלו דורות חדשים של עשירים מלומדים והשאר "שיסתדרו". כנ"ל לגבי בתי החולים- רק מי שיכול לאפשר לעצמו, זכותו לקבל טיפול- אחרת זה יעלה לכולנו במיסים ואנחנו הרי לא חייבים לשלם על אף אחד, פרט לעצמנו. היא גם תוקפת בחריפות את שיטת המיסוי הפרוגרסיבי - וכך בעלי ההון המסכנים מפסידים כמה דולרים מהכנסותיהם ולמה להם?

עם כל הכבוד והעניין שגיליתי בסקירתה ההיסטורית אודות המהפכה התעשייתית והצדקת התנהלותם של בעלי המפעלים במהלכה(שאולי ניתן עוד איכשהו להבין, אך בשום אופן לא להצדיק), לא יכולתי שלא לשים לב כי ראנד שוכחת כי לפני הקמת איגודים מקצועיים( נוראיים ככל שהיו), נוצלו הפועלים בצורה מחפירה במשך שעות רבות, בשכר מצחיק, ללא תנאי בטחון מינימליים. כשהם יצאו בהפגנות ובשביתות על מנת להקל על עצמם אף במקצת, שלחו הקפיטליסטים הנחמדים נגדם עבריינים בסיוע ארגוני פשע שגרמו להם לעצמות שבורות ומומים גופניים. תודות למאבקים הללו ועיגון זכויות העובדים בחקיקה(חופשה בתשלום, למשל,חוקקה לראשונה בצרפת בסוף שנות השלושים), זוועות כאלה כבר לא מתקיימות במדינות המפותחות. הניצול החזירי פשוט עבר למקומות כמו סין ובנגלדש, אינדונזיה ווייטנאם, שם אפשר להחזיק אנשים בתנאי עבדות הרחק מעיניינו, שלא יפריעו לנו ליהנות. בימינו לא יכולה להיות לכך שום הצדקה ולא משנה מה האלטרנטיבות של אותם הפועלים במדינות האקזוטיות.


בכלל, היזמים ובעלי ההון מוצגים בספר כצדיקים גמורים, שתורמים יותר מכל השאר לחברה ורדיפת בצע היא מהם והלאה. אלן גרינספן (שטיעוניו בספר הם מהמופרכים וההזויים ביותר) תוקף כל פיקוח וטוען כי "לכל איש עסקים יש אינטרס אישי לרכוש מוניטין של סוחר הגון המספק מוצר איכותי". אגב כך הוא מוקיע גופים כמו מנהל המזון והתרופות(FDA). כמובן, בתיאוריה הטענה הזו מחזיקה מים, אך במציאות פעמים רבות המוניטין הוא גורם שולי בשיקוליו של היזם וכל מטרתו היא הגדלת הרווח. לעתים תכופות מדי אנו רואים חברות בנייה שממשיכות לבנות למרות מחדלים קשים ומסוכנים, אוכל רעיל שנמכר לנו מחברות לממכר מזון עם שם בינלאומי, שרק תחקיר עיתונאי מגלה, מוצרים יקרים שמתפרקים אחרי תקופה קצרה. כל זאת קורה עקב חוסר פיקוח ולא עודף.


עוד קובע גרינספן כי "בכלכלה חופשית יכולה הממשלה להתחיל לפעול רק לאחר שנעשתה הונאה או אחרי שאפשר להוכיח שנגרם נזק לצרכן". מילים כדורבנות. כנראה שצריכים להיות כמה ילדים מתים או משפחות שהתקרה קרסה עליהם, על מנת שניתן יהיה "להתחיל לפעול" .

מה ימנע מבעלי ההון להשתלט לנו על החופים והמרחבים הירוקים? מה ימנע מהם למלא את כל לוח השידורים בזוהמה כמו תכניות ריאליטי מהסוג הנמוך ביותר? מה ימנע מהם לשלם לנו משכורות רעב ולהעבידנו בפרך(והם עושים זאת למרות כל הפיקוח ע"ע 'עובדי קבלן') וכו' וכו'. לראנד וחבריה אין מענה על כך והפתרונות שהיא מספקת מגוחכים.

שום אדם אינטליגנטי, כל שכן הומניסט אף במידה מועטה לא יכול לקבל שיטה כזו. זהו ג'ונגל אכזרי שלא נותן זכות לגלות שום חולשה, שום האטה בקצב מכל סיבה שהיא אפילו לאוליגרכים הגדולים ביותר, כי גם להם אין בטחונות שמחר מישהו אחר "מוכשר" או פשוט ערמומי יותר, יתפוס את מקומם. קפיטליזם רדיקלי היא שיטה לא מציאותית כי היא מתעלמת מטבע האדם, כשם שהקומוניזם אינו מציאותי, והיא מזמינה שחיתות מכל הסוגים. היא גם דיקטטורית במידה רבה כי היא למעשה שוללת כל פילוסופיית חיים אחרת. איזון ושילוב נדחים על ידי ראנד בבוז מוחלט.


בספר ניתן למצוא תובנות מעניינות בכל מיני נושאים שרלוונטיים עד ימינו כמו התקינות הפוליטית לדוגמא(שבשנות ה-60 עדיין לא נקראה כך). עם זאת הוא מלא בפלפולים ודיונים מיותרים, כגון התנפלות על איזה מאמר נידח של פרום או הצגת מרד שולי ומגוחך מול הנהלה אימפוטנטית של כמה סטודנטים שלא רצו ללמוד, כמזימה קולקטיביסטית בינלאומית. ראנד גם נכנסת לפולמוס מיותר בנוגע לאנציקליקה של האפיפיור(?!) ובצורה פרנואידית מחפשת יסודות סוציאליסטיים בכל פינה.


ניכר כי ראנד הייתה אדם סופר- אינטליגנטי ומעניין, גם אם קידמה דרך חיים נפסדת.


בסופו של דבר קפיטליזם חומרני, חף מאשם, קנה לו אחיזה בראש ובראשונה בלבבות בני האדם כשדמה יותר ויותר לדת מודרנית ופינה מהם לא מעט סולידריות, ערבות הדדית, רוחניות. כך שהיום הג'יפ, הפוזה והניכור שולטים במרחב, כפי שניתן להיווכח גם אצלנו, בישראל. קומבינות פיננסיות בשוק ההון, בנדל"ן ומסחר שהן חוקיות להלכה, אך לא נקיות ולא אתיות נחשבות לפרנסה ראויה ואף רצויה ומעוררת גאווה וזחיחות – העיקר לגרוף כמה שיותר רווח שהוא שם נרדף לאליל בן ימנו.

למעשה זהו סוג של ESSAY או מעין "מניפסט קפיטליסטי", שאין שום הצדקה למרוח לספר בן ארבע מאות ועשרים עמודים ואת רעיונותיו ניתן היה לתאר בהרחבה ברבע מכך.

Capitalism: The Unknown Ideal

"קפיטליזם האידאל"- 1967, היה לאסופת מאמרים שפרסמה איין ראנד עודות המצב הקיים בחברה האנושית, בדגש על ארצות הברית, שוק העבודה והרגולציה המייגעת התוחמת כול תחום בכלכלה, בדגש על אטטיזם – שיטה הדוגלים בה כיום, ומעודדת העברת כול הסמכויות למדינה וביטול מפקיע של זכויות יסוד לאזרחים , בהם זכויות קניין.
וכן חוק 'ההגבלים העסקיים'- שאומר שאפשר להעמיד לדין אנשי עסקים על תיאום מחירים או מונופול או שאר ראות חולות ולא צודקות, על אנשי היוזמה החופשית באשר הם.

את ההסבר בעמוד הוויקפדיה (בניסוח חופשי) על הספר- 'קפיטליזם' היא השקעה שלכם בזמן ומאמץ למען אנשים אחרים, בזמן ומאמץ שיכול לשמש אותכם ל מטרות חשובות למענכם באותו הזמן, למען רווח והשגה אישית.
לא מצאתי, אולי המצאתי את זה בעצמי שהרהרתי בסוגיה, אבל אני משומה כן זוכר שקראתי את זה.
בכול אופן מה שמופיע בעמוד הויקפדיה כרגע- לפי תפיסת ראנד- שקפיטליזם במהותו הוא שיטה של אנשים אינדיבידואלים המשקיעים 'היגיון' ו'זמן' למען תועלתם וחייהם, דרך סחר עם אנשים אחרים.

חלק ראשון- תאוריה והיסטוריה:
מהו קפיטליזם- התמוטטות הערכים בכול תחומי החיים בחיים ועקב המחשבה המודרנית המושפעת מהפילוסוף הארור עמנואל קאנט וה נאו–קאנטיאניאנים שבאו אחריו (ע"פ קאנט יש רק עולם לומינלי ואין מציאות הנתפסת לאדם, הוא רק מתווך את היסודות הלומינאלים לאחר עיבוד מחשבתי שלעולם לא קולע למהותם).
אובייקטיביזם- תוען שהמציאות קיימת והיא בכושר האדם להבינה ולפעול ע"פ ההיגיון. התפיסה האובייקטיבית שוללת כול תפיסה גשמית אל מעבר- טרנסצנדנטלי-ות באשר הם. הדגשה שלי.

בעולם מודרני זה, עם אמות מידה ירודות אנשים לא יודעים מזה קפיטליזם. כהמחשה לכך, ראנד מדגימה את ההגדרה המילונית השגויה לקפיטליזם וטוענת שבעולם כיום יש שתי מחנות- עמל ורווח קולקטיבי למען 'השבט'/ הכלל (והקרבה עצמית), ללא רווח והגשמה אישית נוסח ברית-המועצות ודומותיה.
המחנה השני- עמל ורווח אישי, קפיטליסטי על הדגש של לסה-פר- ללא מעורבות ממשלתית, נוסח תנו לנו לעשות (הלקוח במקור- כאשר הרודנים הקולקטיבים הגדולים בהיסטוריה- מלכי צרפת, ובדגש לואי ה-14 שעבד את עמו למען התרשמות שליטי אירופה, שאל קבוצת אדונים המייצרים, מה שנקרה תעשיינים של פעם, איך לעזור להם, אנה אחד בנחרצות קולעת- 'תנו לעשות').
כמובן שזהו תפיסת העולם של ראנד, בדגש שקפיטליזם היא השיטה היחידה הנותנת זכויות יסוד ופרט לכלל, והיא השיטה היחידה שיש לנקוט, בה אנשים באינטראקציה ע"פ שיקולם האישי ,
ומחיר מוצר מגולם לפי שוויו החברתי.
איין ראנד נועצת את 'שורשי המלחמה' באטטיזם:

"בדיקטטורה מלאה, מלחמת האזרחים "הקרה" והכרונית של האטטיזם לובשת את צורתם של הטיהורים העקובים מדם, שבאמצעותם כנופיה אחת מדיחה כנופיה אחרת- כפי שקרה בגרמניה הנאצית או ברוסיה הסובייטית. בכלכלה מעורבת היא לובשת צורה של מאבק בין קבוצות לחץ, שבה כל גבוצה נלחמת להשגת חקיקה שתסחט בשבילה יתרונות בכוח משאר הקבוצות (ע"מ 48).

בפרק הבא-'המיעוט הנרדף של אמריקה: העסקים הגדולים- מביאה את המפנה לאחר מלחמה"א באמריקה, השנאה הגלויה לבעלי עסקים. הופעלו 'חוקים בלתי נזילים'- לא מוגדרים, כך שבעל עסק שרוצה לציית לחוק כלשונו, בפועל לא יכול, הממשלה יכולה ליפול עליו בסעיף דרקוני כזה או אח, בלתי כתוב. למרות שחוקים לא יכולים לייצר תחרות (זה מנגנון של השוק החופשי), הממשלה תמיד תאשים יזמים כאלה ואחרים בתיאום מחירים או במחיר של קמעוני במחיר נמוך מדי כדי להפוך למונופול. אלן גרינספן מביא 3 דוגמאות-

חברת הרכבות, חברות רכבת פרטיות ללא כסף והקצאה ממשלתית ביססו את הענף וקצרו רווחים, בזמן שכול חברת רכבות על כספי מדינה והקצאה ממשלתית פשטה רגל.
חברת האלומיניום אלומינה שהייתה רווחית ושלטה בענף בזכות יצרנות, חדשנות ומכירים זולים. הגדירו שהיא מונופול והפקיעו אותה.
ולדוגמא האחרונה – חברות האלקטרוניקה והבולטת שבהם ג'נרל אלקטריק על כוונה ליצור מונופול בעוול מחירים נמוכים מדי. הם הורשעו, ובפסק הדין, השופט גאני לדעת ראנד קעקע את היוזמה החופשית באמריקה.
אנשי עסקים תחת חוקי ההגבלים העסקיים זוכים ליחס גרוע משל פושעים!
הם צריכים להוכיח את חפותם ולא מקבלים יחס של חפים מפשע עד שיוכח אחרת, וכעמור לא נשפטים ע"פ חוקים אובייקטיבים, אלא על המשגות נזילות של פקיד כזה או אחר.

בפרק הבא 'טעויות רווחות על הקפיטליזם', כותב נתנאל ברנדן (שהיה סטודנט צעיר לפסיכולוגיה, שניהל רומן עם איין ראנד) על התפיסות השגויות עודות כלכלת שוק-
מונופולים- רבים סבורים שכלכלה ללא פיקוח תיצור מונופולים, שבמציאות השוק החופשי לא מעודד מונופולים, כאשר החתירה למוצר הטוב ביותר במחיר הנמוך ביותר לא מעודד מונופולים.
תקופות שפל- המשבר של 1929 בבורסה האמריקאית נווה מנטישת בסיס הזהב כגיבוי לכסף החופשי, ומתן הלוואות ועגרות חוב ללא גיבוי כיסוי כלשהוא שהוביל להתרסקות כלכלית. המשבר היה נפתר מעצמו ללא התערבות ממשלתית, אך רגולציה ותקנים ממשלתיים מחמירים גרמו להחרפת המשבר. בסופו של דבר ה'ניו דיל' של רוזוולט 'פתרה' את המשבר כדרכי הפיתרון שתמיד נהוג בה- התערבות ממשלתית ביתר שאת, שנותנת מענה זמני, והמשבר היה נפתר בכלל עם כלכלה ללא פיקוח.
(ובנוסף באמצעי העדיף על אטטיסטים- מלחמה).
איגודים מקצועיים- התנאים הקיבוציים של התארגנות עובדים, משאירה אנשים שלא יכולים להשתלב בשוק העבודה, עקב הסכמים קיבוציים עם אחרים או הקריטריון להיות חבר באיגוד.

חינוך ציבורי- על הממשלה לא להכתיב ולחייב חוק חינוך חובה. הכנסת תכנים ציבוריים מכתיבה את אמצעי השליטה של המדינה באנשים, ומבססת דיקטטורה.
מה גם שבתי הספר בשיטה זו מעוניינים ביכולות החברתיות של התלמידים ולא ביכולתם האינטלקטואליות.
עושר העובר בירושה- הדעות הרווחות רואות בעין עקומה דור המשך לעושר, בעוד ברנדן כותב ש'הזכות' להחליט למי ילך הכסף שמורה למוריש.

השלכות על המהפכה התעשייתית , נשים וילדים- בעוד שרבים תקפו על עבודת הילדים במפעלים, לפני המהפכה התעשייתית כללם היו חסרי אמצעי חינוך, תעסוקה, לינה ומוצרי מזון. אחד מכול חמישה ילדים באנגליה מתו מרעב. בזכות המהפכה התעשייתית הם הועסקו בעבודות פשוטות ויכלו לכלל ולהזין את עצמם.
נשים- יכלו לעשות כביסות ולא ללבוש את אותה מלמלה חודשים על שנים עד שנבלעה. יכלו לעבוד לראשונה לא בתור משרתת או אומנת ולככל את עצמם ולקנות לעצמה ולביתה.

במעמדם של' גלי האתר כרכוש' – כמו תחום הטלויזיה בארה"ב מציינת ראנד שהקושי להפעיל רדיו ללא תדר פיראטי כפול הביא את תחתנות הרדיו לבקש ולקבל רגולצייה כוללת בענף, שכלל מספר מצומצם של תחנות ותוכניות ומה שאפשר היה לשדר, ופגע כליל ענף שהומצאה ע"י גאונים ושודר ע"פ גחמותיו של הדמגוג הממשלתי המצוי.
'פטנטים וזכויות יוצרים'- ממציאים יכולים להמציא המצאה, לרשום ולקבל עליה זכויות יוצרים, או כותב ספר. הזכויות ניתנות למספר שנים, עד לשימוש הוגן לכלל על ההמצאה. זכויות היוצרים ניתנים למי שרשם את הפטנט ראשון, ולהמצאה זהה לאחר מכן לא יהיה זכויות יוצרים.

בתאוריה ומעשה- טוענת ראנד ש קולקטיביסטים אלטרואיסטים (אלטרואיזם- הקרבה למען הכלל) הפחה לדעה הרווחת ומצדדים בהקרבה עצמית לאחרים ל'צורך ציבורי' והזולת. הם שם הפרק-'שונאי האדם', שגם 'השמרנים' בכיוון הפוליטי השני מצדדים בהם.
ב'תוהו ובוהו עיוור'- מביאה ראנד דוגמת מלחמת האזרחים באלג'יריה- "אנחנו רוצים שלום! אנחנו רוצים ממשלה!" "עבודה ללא דם!"
הנשיא קנדי באותו הזמן (שנות ה-60) אמר שאין פ"פ פוליטית והחלטות מבוססות לא על קפיטליזם או דמוקרטיה כמהות, אלה הצבעה של הרוב בשל הוא רוב. לאורך הספר תוקפת ראנד את קנדי, לינדון ג'ונסון ממשיכו "פוליטיקאי הפשרות" ואת מדיניות החוץ הפייסנית האמריקאית, שמקצה משאבים ועזרה צבאית אמריקאית לאומות הרואות את אמריקה בעין עקומה.

"במקום זאת, אנו מוליכים שולל את הבורים הפראים למחצה בכך שאנו אומרים להם ששום ידע פוליטי אינו נחוץ (..) – שכל צורה פרהיסטורית של רודנות שבטית, שלטון כנופיות וטבח יכולה להיות ראויה ולזכות בברכתנו ותמיכתנו .

"באותו אופן תבעו ב 1917 האיכרים הרוסים-" קרקע וחירות! אבל קבלו את לנין וסטלין.
ב 1933 תבעו הגרמנים: מקום מגורים!" אבל קבלו את היטלר.

ב1793 זעקו הצרפתים "חירות, שוויון אחווה!" וקבלו את נפוליאון (ע"מ 172).

חלק שני-המצב כיום:

ב'אנטומיה של פשרה'- תוקפת ראנד את הפ"פ המודרנית- המתעלמת מחשיבה בהירה ו'תוקף התבונה', כפי שהיא מכלכלת להמונים באוניברסיטאות והאו"ם בה ארה"ב חברה ונותנת לגיטימציה לבירה"מ.
ב'קיצוניות או אומנות ההכפשה'- ראנד אומרת ש'האנטי- מושגים' (למשל בין מתונים לקיצונים), בה משתמשים הקולקטיבים המושפעים מברה"מ יוצרת מצב שה 'אנטי מושג' שואב את כל המשמעות מהדיון, כך שמי שתומך בכלכלה חופשית זוכה לכינוי 'קיצוני' וסלידת ההמונים. מושגים שאינם נחוצים, אנים מוגדרים ואינם שמישים, הבאים במקום מושגים לגיטימיים .
"אמרתי ש "הליברלים" טובעים ומפיצים אנטי מושגים כדי להטיל על ארצנו שלטון אטטיסטי בתהליך סמוי, ושהמטרה העיקרית שהם מעוניינים לחסל היא המושג "קפיטליזם”
(ע"מ 230).

ב'הספד לשמרנות'- כותבת ראנד שהמאבק בין השמרנים לליברלים, הוא אותו צד. שניהם תוקפים את הקפיטליזם, תומכים באטטיזם והמחסור בעמוד שדרה מוסרי מול האויב שנלחמים מולו- הקומוניזם, ללא הנגדה כלשהי יוביל לחורבן אמריקה. הסיבה האמיתית לכך היא שרוב הציבור אומנם סולד בקומוניזם, אבל תומך בסוציאליזם, סוציאליזם מתיר את השליטה על ההון והמשאבים בכללם/ זכויות הקניין, בידי הממשלה, כאשר מותר לאזרחים להחזיק רכוש לא יצרני.
אך השיטה בפועל של ספסרים פוליטיים וקבוצות לחץ יוצרת מאחז שב !
לדעת ראנד השיטה לה חותרת אמריקה בפועל היא פשיזם (שלטון כנופיות שמותיר חלק מההון והמשאבים בידי חלק מן האוכלוסייה, לצד שליטה ממשלתית על ההון).
"מאחר ששיטה המקיימת קניין פרטי להלכה בלבד, כשלמעשה מוטל עליו פיקוח ממשלתי, אינה קפיטליזם אלא פשיזם" (ע"מ 268).
ראנד כותבת שמה שמפריד מהשתלטות מוחלטת של המדינה על הכלכלה המעורבת היא יישום כולל ומקיף של 'חוקי ההגבלים העסקיים', יעדם הסופי של הקולקטיבים האלטרואיסטים.

ב'הריסות הקונצנזוס'- ראנד כותבת-" הפשיזם החדש: שלטון הקונצנזוס", שהרמז לשורשה, מהותה, טעמה ומשמעותה האמיתית של 'דוקטרינת ה'ממשל לפי קונצנזוס הוא פולחן הפשרה (ע"מ 279).
בפשרה אף צד לא משיג דבר, והוא תנאי מקדים לכלכלה המעורבת.
בהמשך היא כותבת על אסון ווייטנאם- איך ארה"ב נלחמת למען הדרום בשביל לפייס את הצפון וכנגד אינטרסים אמריקאים. היא כותבת שגיוס החובה פוסקת חיילים להפעיל את מחשבתם והם כצאן לטווח ללא חשיבה. היא טוענת שלאורך ההיסטוריה רק מדינות שהותקפו או מתגוננות נצחו במלחמה בסופו של דבר.
מה שהכי קומם את ראנד הייתה יוזמה רפובליקנית להצעת חוק של 'התנדבות חובה' של צעירים למטרות אזרחיות, היוצא נגד חברה חופשית ויורק בפרצוף של האבות המייסדים של אמריקה ךחירות אישית ותעסוקתית.

בסוף הספר- 'קוצרים את הפירות: מרד הסטודנטים"- היא דנה במרד הסטודנטים בברקלי. בה המון ללא חשיבה וללא מטרות יסוד, במילים אחרות, חבורה של חוליגנים, יצאה בהתפרעויות אלימות נגד ההנהלה והאוניברסיטה. למרות שדרישותיהם נהנו, הם המשיכו בוונדליזם שלוח הרסם, בטענה שהאוניברסיטה צריכה לשרת אותם וההנהלה היא רק המטווח שלהם. זאת הייתה ה'אגודה לחופש הביטוי' שיצאה נגד 'הנהלים האנטי דמוקרטים של האוניברסיטה', בהנהגת מריו סאביו.
לא היו להם מטרות כלשהם, מלבד פורקן רסן, התנגדות לשם התנגדות ותאוות פרסום. מתוך 200 סטודנטים שבאו באותו שנה לפגישה אודות מטרות המרידות באוניברסיטאות, רק 48 הצביעו בעד, השאר הלכו.
ראנד שאלה מכרים מאוניברסיטת קולומביה מי מהם היו יוצאים נגד מורדים פוטנציאלים, כולם השיבו בשלילה (רוב אלפי הסטודנטים בברקלי התנגדו לא לקחו חלק עם המורדים, רק כמה מאות, מיעוט בלבד, הפגינו).
המורדים טענו שב ימיהם 'כבר לא מתדיינים ומסיקים מסכנות' אלא 'פועלים לפני שחושבים, פועלים (מפגינים) לשם לפעול, ללא מתרה כלשהי, ברוח הפ"פ אקזיסטנציאליזם שקראו.
בפועל 'האגודה לחופש הביטוי' שהדפיסה עלונים עם כללות והפיצו הרס ואלימות פעלה נגד חופש הביטוי. לאחר שזכתה לפרסום ארצי, המורדים התפזרו והעיתונות לא ידעה איך לסקר את הפרשה.
במציאות האקדמאית, כאשר קורס נלמד למען עצמו, ולא כתוכנית עם פואנטה כלשהי,
לימודים אקדמיים מכהים את החושים וגורמת לסטודנטים לבזבז את מיטב שנותיהם (ומה גם שמכתימה בתפיסות המרצים את דעת חלק מהסטודנטים לכל החיים, כמו אופייה של העיתונות והתקשורת, המסקרת למען סיקור ללא מוסר השכל כלשהוא), טבעי היה לראות את מורת רוחם של הסטודנטים, אבל לדעת ראנד הדור שקדם לו, לא היה מעז לפעול ללא ידיעה מדועה ולמה ולשם עצמו.

יש עוד פרק מעניין של ברנדן על 'הניכור המודרני' של האדם- שבניגוד להוגים קולקטיבים בסוגיה, ברנדן טוען שהסיבה לניכור היא חוסר תפקוד אישי של אנשים בחייהם ובעמל עבודתם.
ראנד מסכמת את דבריה בפרק האחרון 'רקוויאם לאדם', ומוסיפה נספח זכויות האדם ומהותה של הממשלה.

הספר "קפיטליזם האידאל" כתוב כהרגלה של ראנד בצורה גלויה ,נחרצת וישירה הבהירה והנקראת בעניין ותובנה. זה לא שאין 'חורים' כלשהם במצא הגותה, כך אחד הכותבים בספר ונגיד הבנק האמריקאי דאז- אלן גריסנספן הוביל מדיניות שאפשרה לאנשים להתחפש לטייקונים עם אין סוף בתים על הלוואות ללא כיסוי, שהוביל למשבר ה'סאב פריים' ב 2008 . שסופו ככול משבר פיננסי בעוד התערבות ממשלתית.

אם זאת רוח הדברים ברורה ורלוונטית.

ספר נהדר אשר מציג את הקפיטליזם לא רק כדרך כלכלית כפי שרוב האנשים חושבים עליו אלא גם כאידאולוגיה שמאחוריה עומדים ערכים כמו חירות וצדק. הוא מדגיש את תפקידיה של הממשלה והשלטון בדמוקרטיה מודרנית ומוכיח לנו מהיא צורת המחשבה הנכונה כשאנו מתעסקים בנושאים כמו פוליטיקה וכלכלה. הזכויות העומדות לנגד עיניה של ראנד הם הזכות לחירות ולקניין, הזכויות הכי חשובות ודרכן היא מבססת את כל רעיונותיה החשובים. איני מסכים עם כל מה שנכתב בספר אך הוא מומלץ לכולם, אפילו לאלו שמתנגדים לקפיטליזם בגלל שספר זה דוחף אנשים לחשוב לפי ערכים ואמונות סדורות והגיוניות המבוססות על זכויות האדם. הספר הזה מוכיח שכיום לכל הפוליטיקאים אין אידאולוגיה סדורה והם מוכנים לשנות את עמדתם בכל רגע נתון, תלוי במה שנוח להם באותו הרגע. הוא גורם לנו לחשוב עמוק יותר ולבסס את עמדתינו לגבי הכלכלה והחיים.