ביקורת ספרותית על השנה החסרה של חואן סלווטיירה מאת פדרו מאיראל
ספר מעולה

---

ביום רביעי התקשר אלי רועי וביקש שאצטרף לקבוצת ריצה שלו "רצים עם רמי" בתחרות "הר לעמק" - היו חסרים להם 2 רצים והוא הציע לי לתת יד (או ליתר דיוק רגל). אומנם אני לא חובב קבוצות ריצה למיניהם, ואירועים עממיים לא תמיד עושים לי את זה, אבל משהוא בלב אמר לי - יאללה לך על זה - 24 שעות של התנתקות, שקט וריצה - מה יכול להיות יותר טוב מזה לבילוי של יום חמישי. נשארו לי כמה שעות טובות להתכונן ומיד קניתי לי שני ספרים שאחד מהם - "השנה החסרה של חואן סלווטיירה" היה הימור מוחלט, כמו ההשתתפות בריצה.

הר לעמק הוא מירוץ שליחים עתיר משתתפים שנמשך לאורך 240 ק"מ, מפסל האריה השואג בתל חי ועד למושב הכפרי תמרת - שתושביו הם העומדים והמארגנים של המפעל ההתנדבותי אדיר המימדים הזה שנהפך לשם דבר בקרב רצי הארץ. משך הזמן לסיום החרות הוא כ- 24 שעות ובערך כל 10 ק"מ יש תחנת החלפה בנויה לתלפיות מעשה ידיהם של תושבי תמרת. בסיום מקטע ריצה יש לכל רץ מספר שעות לנוח עד למקצה הבא שלו - במנוחה הזאת תכננתי לקרוא את הספר הראשון.

בתל חי ב- 7 בבוקר (....) חיכו לי רמי ואבנר - שניהם נפגשו בנט"ל /www.natal.org.il/ עמותה חשובה שהוקמה לפני כ- 20 שנה לטיפול בתסמונת פוסט טראומטית של נפגעי טראומה ממלחמות ואירועי טרור. רמי הוא יוצא מלחמת לבנון ואבנר ("הרס"פ") שהפך עם השנים ממתנדב לאחד מהמטפלים ומנחי הקבוצות. רמי כנפגע טראומה החל מתישהוא לרוץ והשלים נכון להיום 6 מרתונים, בעקבות השפעת הריצה על חייו הוא הצליח להקים את עמותת הרצים "רצים עם רמי" וכל זאת על מנת להביא ליצירת מודעות בציבור לתופעת הפוסט טראומה, לשיטות הטיפול וליכולת לשקם את החיים באמצעות פעילות גופנית. ובאווירה אופטימית זו התחלנו לרוץ בנוף הנפלא של אצבע הגליל לתחנה הראשונה. לאחר שעתיים כבר נשכבתי בחוף חוקוק על שפת הכינרת, מתחת לאחד העצים התמירים בחוף והתחלתי בחוויה השניה של אותו היום - ספרו של פדרו מאיראל.

באופן מפתיע גם ספרו של פדרו עוסק בהשפעת פוסט טראומה על חייו של חואן ומשפחתו - ליתר דיוק על בניו, ואיך הציור, או ליתר דיוק ציור של 60 שנה עזר לו להתגבר על הטראומה של חייו ולהציב אלטרנטיבה אחרת נסתרת לקיומו. לאורך 40 פרקים קצרים משרטט פדרו ביד בוטחת את סיפור התעלומה של השנה החסרה חואן שאליה נדרשים שני בניו של חואן שאותה מציג בגוף ראשון, מיגל בנו הצעיר. הספר כתוב בשפה פשוטה וקולחת ופותר בצורה אמינה את החידה סביב הרובד של חייו שהתגלה רק לאחר מותו. לאחר שעתיים קמתי מלא אופטימיות ותקווה ונכנסתי למים הצוננים של הכינרת.

כך יצא שמרוץ עממי וסיפור ארגנטינאי על משמעויות קיומנו, חברו להם יחדיו ברגע אחד של שלווה על למרגלות עמק הירדן. באחד הפרקים האחרונים מצטט חואן את משפט בן האלמוות "הדף הוא המקום היחיד שאלוהים השאיר לי ריק", אני לא יודע אם זה משפט אוטוביוגרפי אבל בתוך כל הפשטות של הסיפור (והנוף) המשפט הזה הצליח למוסס אותי לחלוטין.

לאוהבי החיים והפשטות, לקרוא עם בירה צוננת, בריזה נעימה מהכינרת ותחת צילו הנעים של אשל הירדן.

» ביקורות נוספות של רן
» ביקורות נוספות על השנה החסרה של חואן סלווטיירה