הנהר כמשל לחיים
ציורים על גלילים בדים עוררו בי זיכרון רחוק, חלפו מאז שנים רבות וכעת אני מנסה להיזכר, מה צויר בהם ?
באחת מהצעדות שהתקיימו בעירי, הייתה פינה קטנה של תמימות, שלנו ושל הילדים, שציירו על גליל בד שנפרס על גדר הפארק, ציורי שלום מלאי תיקווה ותום, כעבודה קבוצתית מרשימה. אני מנסה להיזכר, מה ציירו הילדים ואני לא מצליח. אני מקווה שיום אחד אתפנה לחפש את צילומי הגליל, אולי בארכיון העירוני. בציור הזה גלומה הבטחה לילדים שלנו, אותה הבטחנו, אך לא קיימנו.
בשונה מהסיפור שלי, בו ילדים ציירו להוריהם על גלילי בדים, משאלה שבקשה לממש חלום, בסיפור של חואן, האב צייר לבניו את מורשת חייו וחלומותיו.
השנה החסרה של חואן סלווטיירה, סיפרו של פדרו מאיראל, מתמקד בציור מונומנטלי אותו צייר חואן כיומן חיים על גלילי בדי ציור, הוא צייר אותם לעצמו במשך שישים שנים, כמו משורר הכותב את שיריו למגירה, בו הוא תעד את חייו וחלומותיו ככרוניקה אישית.
חואן, היה ילד כשנפל מסוס דוהר ונחבל בראשו, מה שהותיר אותו אילם, את שתיקתו הוא החליף לאמירה אחרת באמצעות הציור. דרכו הוא סיפר לעצמו על חייו. יצירתו לא נועדה להרשים אחרים, אלא רק לצרוב את חוויות החיים והחלמות הצנועים כזיכרון אישי ופרטי, בטכניקה של ציור ישיר על הבד, באופן שמשקף תום ואמת גדולה, סיפורי חיים המעורבים בחלומות.
אני מתאר לעצמי את חואן, פותח מדי פעם לעצמו גליל ומביט אל חייו.
חואן נפטר, כעת בניו שחזרו מהעיר אל הכפר מבטים לגלילים, מחפשים להבין מי היה אביהם שלא הכירו, מה זה אומר על חייהם ?
בניו מגלים כי אחד מהגלילים חסר, הם יוצאים למסע התחקות אחריו, ולמסע להצלת הגלילים האחרים מהרס והשכחה שהופך לאובססיה עבורם. מה הם יגלו בגליל החסר על אביהם ועל עצמם ?
חואן גר באזור הנהר, אזור ספר, של גבול בין ארצות, בו אנשים מכרים זה את זה, של טיפוסים מפוקפקים המבריחים גבולות. הנהר נוכח ביצירתו של חואן, המים הזורמים, הם כמו הגליל, ציור ללא גבולות. הציור שלו הוא משאלה, לתפוס את זרימת הנהר, ולחבר את הדימוי הזה לזרימת החלומות שלו, ולשינויים בחייו שהם כמטמורפוזה, מצב המשקף אלימות בטבע ואת אופיים של בני האדם.
חואן אומנם צייר לעצמו, אבל יש ימים שהוא וחבריו ספנים, או טיפוסים קשוחים, חובבי אלכוהול, התכנסו במחסן והפצירו בחואן, לגלגל להם לאט את התמונות שהפכו לראינוע, סרט אילם שאותו היה מלווה אחד מהחברים באקורדיון. הם הביטו בהשתאות בסצנות החלומיות: "עדרי סוסים חוצים את הנהר, פרשים ערופי ראש, ביצות עם חרקי ענק, קרבות." ( 37)
מאיראל מתכתב באמצעות ציוריו של חואן עם שני אמנים, עם ציורו המפורסם של שאגאל שבו הזמן מיוצג על ידי נהר ללא גדות, ללא גבולות, ללא כיוונים, אין בו מוקדם, או מאוחר. ביצירה של חואן הגבולות זולגים, כעיוות במימד הזמן והמרחב, הגיבורים שלו יכולים להתקדם בנהר, לנוע בו בחופשיות ולהופיע מחדש. הם לכודים בנהר, נסחפים, מאבדים את עברם, וכובד משקלם, הם נדחפים ומרחפים במרחבי הנהר כמו בחלומות.
מאיראל מתכתב עם, פרידה קאלו, אמנית מקסיקנית סוערת שחייה לפני כשישים שנים, שצירה בסגנון סוריאליסטי נאיבי המושפע ממוטבים אינדיאנים, ציורים צבעוניים מלאי מבע, בהם פרידה נתנה ביטוי לטרגדיות האישיות שלה, לנכותה, לסבלה האישי, או לחייה הסוערים, אהבות ואכזבות. חואן צייר את אחותו אסטלה טבועה במים, "אסטלה בין דגים מפלצתיים, שערה סבוך בין הקנים, שמלתה כבדה, עפעפיה עצומים בזרם השקט: אסטלה נרמזת בקושי מתחת לפני השטח, בין העננים המשתקפים במים". (52) מוטיב הנהר המשתקף כאקווריום בו הדגים אילמים הוא מטפורה מרהיבה.
יצירתו של פדרו מאיראל משקפת עולם ומלאו, יחסי הורים ילדים, מגורים בכפר לעומת העיר, הטבע והאנשים שחיים עם מקצביו, התייחסות הסביבה לאדם חריג, אהבות גדלות, המסופרות כסודות מפתיעים המבטאים אנושיות מורכבת, וחלומות שאנשים חולמים ומספרים לעצמם.
השנה החסרה של חואן סלווטיירה, הוא סיפור מקסים, המשלב חלומות ומציאות, הכתוב בצורה פיוטית, רזה ומדויקת, סיפור שהעניק לי חווית קריאה נפלאה.
