הנהר כמשל לחיים

ציורים על גלילים בדים עוררו בי זיכרון רחוק, חלפו מאז שנים רבות וכעת אני מנסה להיזכר, מה צויר בהם ?

באחת מהצעדות שהתקיימו בעירי, הייתה פינה קטנה של תמימות, שלנו ושל הילדים, שציירו על גליל בד שנפרס על גדר הפארק, ציורי שלום מלאי תיקווה ותום, כעבודה קבוצתית מרשימה. אני מנסה להיזכר, מה ציירו הילדים ואני לא מצליח. אני מקווה שיום אחד אתפנה לחפש את צילומי הגליל, אולי בארכיון העירוני

ביום רביעי התקשר אלי רועי וביקש שאצטרף לקבוצת ריצה שלו "רצים עם רמי" בתחרות "הר לעמק" - היו חסרים להם 2 רצים והוא הציע לי לתת יד (או ליתר דיוק רגל). אומנם אני לא חובב קבוצות ריצה למיניהם, ואירועים עממיים לא תמיד עושים לי את זה, אבל משהוא בלב אמר לי - יאללה לך על זה - 24 שעות של התנתקות, שקט וריצה - מה יכול להיות יותר טוב מזה לבילוי של יום חמישי. נשארו לי כמה שעות טובות להתכונן ומיד קניתי לי שני ספ

חואן סלווטיירה היה אילם עקב תאונה. בחייו היה פקיד דואר שעשה פחות או יותר מה שבא לו. כל ימיו צייר ציורים אקספרסיביים שתיארו את החיים בעיירה הקטנה בה נולד, חי ומת. הציורים חוברו האחד לשני, התמזגו האחד בשני וגולגלו לגליל ענק. כל גליל תיאר שנה מחייו של הצייר בפירוט רב. עם מותו חוזרים בניו הבוגרים מהעיר הגדולה כדי להחליט מה לעשות בעשרות הגלילים המקפלים את חייו של סלווטיירה כאילו היו יומן מצוייר להפליא.

סיפור מרגש, ושונה לעתים אף מותח.

החיבור אל הספר לא אירע מיידית, אלא רק כעבור כ52 עמודים, כחצי ספר. הכתיבה התמציתית והרזה משהו, גרמה לי בתחילה לרצות להעיף את הספר הזה ממני, ולתהות מה מצאו בו בכלל? איך הוא קיבל 4 וגם חמישה כוכבים. החלטתי לתת לו צ'אנס בזכות הדירוג הגבוה. לא התאכזבתי, החיבור אכן הגיע.

איפשהוא לאחר עמוד 52 חל שנוי בכתיבה, לטעמי, הוא מפרקים קצרים מאוד הוא עבר לפרקים קצרים. כאשר ב

התרבות הלטינית ובפרט הדרום אמריקאית כפי שבאה לידי ביטוי בספרות: יש בה ניחוחות וטעמים שונים מאד לכן כשאני קורא בספרות זו אני חש מסע בארץ לא נודעת .
המוות של חואן סלווטיירה, מחזיר את בניו לכפר. הכפר והכרך הגדול בואנוס איירס. הם שני עולמות שונים לחלוטין. מכאן שהחזרה לכפר מחזירה את הבנים לעברם. למקום שהזמן עוצר בו.
סלווטיירה האב האילם הביעה עצמו בציור במשך שנים רבות על גלילי בד . כך תיעד את חייו