ביקורת ספרותית על אל עצמי: סיפורו של ילד עזוב מאת גלילה רון-פדר-עמית
ספר מעולה

---

בין שתיים לארבע אף ילד לא העז להרעיש בשכונה שלי. קדושת השלאף שטונדה. אסור היה לי להתאמן בנגינה בפסנתר, בטח שלא לשחק בכדור מחוץ לבניין. שידורי טלוויזיה לילדים לא היו בשעות כאלו. יכולת לישון או לקרוא. אתם יכולים לנחש שאני קראתי.
את "אל עצמי" וכל הספרים האחרים בסדרה קראתי בלהיטות בשעות השקטות הללו. אלו היו ספרים קצרים יחסים, מתאימים בדיוק למרווח הזמן שעמד לרשותי לפני שפרצתי החוצה עם הכדור שלי.

הייתי מזוהה מן הסתם עם ניר שרוני, אבל אני הזדהתי עם ציון כהן. בתור ילדה לא מקובלת חברתית, שמשפחתה שונה מהמשפחות האפייניות לשכונה, היה לי קל לדמיין את ציון כהן מגיע בפעם הראשונה לכיתה החדשה וסופג את הלעז והבוז של הילדים על צורת הדיבור שלו. הערכתי אותו על שלא פחד לעמוד מול כולם, והרביץ לכל מי שפגע בו. כל כך הושפעתי ממנו עד שגם אני התחלתי להרביץ למי שפגע בי. בחיי. וזה עזר. זה עזר כי לא הייתי ציון כהן מעיירת פיתוח, אלא ילדה טובה ירושלים ותלמידה מצטיינת שהמורים אוהבים. אז הרבצתי למציקים, ואחר כך הלכתי להתלונן עליהם. כך יצא שהם גם חטפו עונש וגם מכות. אחר כך לא הציקו לי יותר.
*******************************
שנים עברו. הספר נדד אתי לכל בית שעברתי אליו, ובשמחה העברתי אותו ואת האחרים בסדרה לבתי הבכורה. גם היא נשבתה בקסמו, היא רק לא האמינה שבאמת היו ילדים כמו ציון כהן. אפשרות כזאת לא עלתה על דעתה. השנה הספר הועבר כספר קריאת חובה (שונאת את המושג הזה!) בכיתה. מזל שזה היה כבר אחרי שבתי קראה את כל הסדרה. אתמול התכנסנו, הורים ותלמידים, למופע של הזמר מיכה ביטון, שהוא הילד עליו כתבה גלילה רון פדר את הסדרה. מודה שהייתי סקפטית לחלוטין. חשבתי שאני באה לסבול מסלסולים מזרחיים (מצטערת, זה ממש לא הטעם שלי), ומישהו ממורמר שיספר על האפלייה של המזרחיים והעוול הנורא שנעשה לו. טעיתי בגדול. מיכה ביטון הוא אדם כובש עם קסם אישי מתפרץ, רהוט וחכם. נראה מאושר, וממש לא ממורמר. הוא סיפר את הסיפור האישי האמיתי שלו, עם הדומה והשונה מהספרים.

מיכה ביטון גדל בשדרות, עשרה ילדים בבית בין שני חדרים. אמו התחתנה בגיל 12!!!!! כמעט בכל שנה נולד ילד נוסף. כל שלושה ילדים ישנו על מזרן אחד – ראש לעקב. "מי שנגמל, השתין על כולם בלילה. לא היה הבדל בין הגמולים ללא גמולים. ידעת שממילא בבוקר תקום רטוב. כשאמא שלי הייתה פותחת את דלת החדר, היא הייתה עפה מהריח." כשאביו נפטר (מיכה היה בן 9), הבית התפרק. האם לא הצליחה להסתדר ולפרנס את המשפחה הענקית. מיכה התחבר ל"חברה רעה" והפסיק ללמוד. כך בעצת העובדת הסוציאלית הוחלט להעבירו למשפחה אומנת. ככה, ללא שום הכנה והודעה מוקדמת, הוא ארז תיק והשאיר את חייו מאחור. הסיפור על הלילה הראשון שלו לבד בבית של גלילה רון פדר, בחדר משלו, עם מיטה ענקית ושולחן, ללא אחיו ואמו, השאיר אותי דומעת. כך גם ההתמודדות שלו לבד לגמרי בסביבה חדשה ושונה כל כך ללא שום תמיכה מבית הספר וללא הכנה לילדי הכיתה. הרי ברור שזה לא יכול לצאת טוב.

זהירות ספויילרים בפסקה הבאה (עד הכוכביות)!

אני אקצר כאן, ואסכם בספויילרים. בתיה היא ילדה שמיכה הכיר כשברח מהבית של גלילה. אלא שבניגוד לספר הוא לא פגש אותה בים אלא בשכונה אחרת בירושלים. היא לא בישלה לו דגים אלא כיבדה אותו בביסלי. והכי עצוב – היא ממש לא היתה חלק חשוב מחייו. איזו אכזבה!
ובנוסף - מסתבר שניר שרוני הוא פיקציה. לא היה ילד כזה. גלילה רון פדר המציאה אותו לצורך הסיפור. שאר הפרטים דווקא היו נכונים, והספרים המתקדמים בסדרה הם כבר באמת חייו של מיכה ביטון.

**************************

המסקנה של מיכה מילדותו היא שאפשר להסתדר בכל מצב. הסיפור שלו לא שיפוטי ולא מאשים. לא את הוריו, ולא את המקומות שגדל בהם. הוא לא הרגיש שמישהו הפלה אותו. אף אחד לא התכוון לרע, אלו פשוט היו נסיבות החיים. הוא בחר לשמור על המקורות שלו, וגם לקחת את הטוב מכל מקום אליו הגיע. הוא אמר לילדים (וגם להורים) לא לוותר על החלומות, ולזכור שתמיד אפשר להצליח, לא משנה מהיכן באת.

עכשיו הסיפור האמיתי מצטרף אצלי לספר שהשפיע עלי כל כך, ואני ממש שמחה שראיתי שציון כהן האמיתי ראוי מאין כמוהו לשמש גיבור.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על אל עצמי: סיפורו של ילד עזוב