ביקורת ספרותית על ליקוי חמה - דמדומים #3 מאת סטפני מאייר
ספר טוב

---

הי, אני בלה. בכללי אני חסרת תחביבים וחסרת אופי ואני משעממת את עצמי רוב הזמן. עיקר העיסוקים שלי הוא בהייה באוויר ולצחוק על אבא שלי שלא יודע לבשל, תוך הפרת כמה שיותר דברים שהוא ביקש ממני לא לעשות.
רציתי לספר לכם על משהו שקרה לאחרונה בבית הספר שלי.
נכנסה לפה איזו משפחה מוזרה, קאלן. הם כולם לבנים כמו קיר וזה ממש קריפי. אני חושבת שהם ערפדים.
קיצר, אז הקטן שלהם, אדוארד, היה לו איזה קטע עם שתי בנות מהכיתה שלי. אחת היא אני - עלי הוא ממש נדלק והוא מנסה לשכנע אותי לצאת איתו. אני מתלבטת. אני תמיד חולמת על אהבה ממבט ראשון וכזה, אבל הוא קצת מפחיד אותי. והעור שלו במרקם של אבן. איכס. מצד שני, הוא ממש חתיך וקשה לי לנשום כשאני לידו.
נראה לי שיש לי אסטמה.
קיצר, אדוארד טוען שיש לי ריח מסריח של בת אנוש. לא מבינה מה הקטע שלו, אבל הבת השנייה מהכיתה? זו שהזכרתי? מסתבר שלה יש ריח ממש טוב ולא מזמן היא נעלמה באיזו הפסקה, ואדוארד חזר עם עיניים אדומות, ואני די בטוחה שהיו לו טיפות דם על השפתיים. איכס בריבוע.
אז מזל שזאת לא אני עם הריח. כי אז הוא בטח היה ממש מסכן - תקוע בקונפליט עצוב: לאכול אותי או לצאת איתי. תשמעו, הבחור מסכן. לא קל להיות ערפד.
מצד שני יש איזה בחור שני, ג'ייקוב. הוא אינדיאני ממש חתיך, והוא רמז שהוא מחבב אותי, אבל בקטנה. אני חוששת שהוא מתעניין במישהי אחרת. זה מבאס. בא לי לשבור לו את הלב.
אתם לא חושבים שזה יכל להיות ממש רומנטי אם שניהם היו מאוהבים בי בטירוף וגם אדוארד היה רוצה לשתות לי את הדם וגם ג'ייקוב היה מגלה שהוא יצור אגדי ששונא את אדוארד? המתח, הרומנטיות... אני מתעלפת פה. אני אוהבת להתעלף. שיואו, איזה באסה שאני רק תיכוניסטית רגילה ומשעממת.


תשמעו. אני חושבת שאני מדרגת באופן קצת שונה משאר האתר. למה? כי אני נהנית לקרוא. הכל. ממש הכל. רוב הספרים כיפים לקריאה גם אם הם זבל, וספר שהוא כיף לקריאה יקבל אצלי שלושה ארבעה כוכבים, כי מגיע לו.
ספר מופת יקבל אצלי חמישה. לדעתי אין לי ספרים עם שניים.
ניקוד של אחד מקבלים אצלי רק ספרים של סיגלית דיל.
רגע - הפסקת בדיקה - ניקדתי אחד שלה עם שני כוכבים. למה??
בכל אופן. אני זוועתית עם דירוגים. אחר כך אני מסתכלת עליהם ולא מצליחה להבין למה עשיתי מה שעשיתי.
~סוף הקדמה לא ברורה על דירוגים~

נשימה עמוקה, אודה בזה מהר ואז אולי זה פחות יכאב:
אני מחבבת את סדרת דמדומים.
הנה, אמרתי את זה. פיו.
ועכשיו להסבר: אני לא אוהבת את הדמויות. אני שונאת את היחסים ביניהן. אני מתעבת את אדוארד, ואת בלה. את ג'ייקוב אני חצי סובלת. השאר גם לא מציאה.
מה אני כן אוהבת: את האווירה. את הנוף, את העולם. אני באמת אוהבת את העולם שבו הסיפור מתרחש. ההיסטוריה של הערפדים ואנשי הזאב מרתקת בעיני, וזה גם מה שאזכור מהספר, חוץ מ"אדוארד הו, בלה הו, בוא נריב קצת ברכושניות ונתנהג בצורה הכי רחוקה ממערכת יחסים נורמלית שניתן להעלות על הדעת". (סיכום של ארבע מאות עמודים מהספר. המאה האחרים הם הקטע המעניין)
גם אוהבת: תפניות מעניינות. זה ש*ספויילר* בלה באמת אוהבת את ג'ייקוב? וואלה. הבריחות של בלה? מגניב. הערפדה האחרונה מהכנופייה של הצעירים? קול. הסיפור של רוזלי? קול ממש. הטרדה מינית משני הצדדדים? מקסים. אופס, זו כבר לא ממש תפנית. בשגרה.
מה עוד אני אוהבת: את השיחות. כן כן, אני חושבת שלסטפני מאייר יש כישרון לתפוס קטעי שיחות בין אנשים ולתמלל אותן בצורה חמקמקה לרגעים שהם יותר ממשפטים שנאמרו. למתח שבין הגלוי לנסתר, בין מה שנאמר למה שלא, לאוף אנחנו רק בני אדם (או ערפדים, קטנוני מצדכם) וקשה קשה לתרגם אותנו למילים שהשני יבין.
משהו בשיחות בין הדמויות לפעמים נראה כמו קצר תקשורתי, ודווקא הקצר מזכיר לי שיחות שלי, ואת הפער בתוכן, ואת חוסר ההבנה והתסכול מזה שאי אפשר פשוט לשדר הכל למוח של השני וחסל.

ככה שיוצא שדמדומים נוגע לי בנקודת זכרון שנעים לי להרגיש שאני לא היחידה שמתוסכלת ממנה.

לא הצלחתי להסביר את זה בכלל. בעע, שכחו מזה.

מה היה פה:
סדרה שאני קוראת כי זה כיף וכדי להתחלחל מהדמויות ולהנות מהאווירה וכי אני טראשית אז למה לא.
ארבעה כוכבים כי אני באמת טראשית.
ספר אחד שבו הרבה שיחות מאוד מתישות אבל כמה אגדות אנשי זאב ששוות את זה.
בלה אחת שהגיע הזמן שתמצא משהו לעשות עם החיים שלה.
ביקורת מאוד חסרת כיוון ופואנטה שבעיקר באה לומר: אני חייבת להודות שכיף לי לקרוא דמדומים אבל אל תהרגו אותי, בעצם יש לי סיבות מאוד אינטלגנטיות לעשות את זה וחס וחלילה שאהרוס את תדמיתי באתר, לכן אכתוב ביקורת שמראה כמה זה ספר זבל, אבל אודה שנשמתי המעודנת מוצאת בו נקודות תואמות לרגשותיה הענוגים. אודה בזה למרות שעדיף לשתוק, למען האמת ההיסטורית וייסורי המצפון העצמיים שלא מאפשרים לי להסתיר עובדה נוראית כזו על עצמי מחלל סימניה.

חוצמזה, בסולם ספרי הזבל יש את הספרים שכיף לקרוא ואת אלו שאפילו זה לא. דמדומים שייך לראשונים ולכן בואו נודה כולם שמזל שיש ספרים כאלו בעולם כדי שיהיה את מה לקטול ועל מה להתלונן. תודה לסטפאני מאייר על שירות חשוב לציבור.

דיינו.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על ליקוי חמה - דמדומים #3