****





למלים יש כוח.

נכון, אולי דימויים ויזואליים זה דבר חזק, ולמדנו ישר והפוך את הקלישאה שתמונה שווה אלף מלים, אבל לא כדאי להספיד אותן עדיין, את המלים, היצורים החמקמקים והערמומיים האלה. עדיין יש להן מקום, גם בתוך השפע המטמטם הזה של סרטים, של תמונות ושל צלילים. תראו אותנו כאן, תשעים ותשעה אחוזים ממה שיש כאן באתר הם מלים. וגם הספרים. בספרים, דווקא המלים לוקחות אותנו למקומות הפנימיים אצלנו, ואנחנו לא משועבדים לוויזואליה לעוסה וחתומה כמו בדימויים טלוויזיוניים או קולנועיים. בשורה התחתונה, מלים הן אלה שמרכיבות את הדי.אנ.איי. שלנו אולי יותר מכל דבר אחר. דימויים זה דבר חזק, חזק מאוד, והכוח שלהם הוא דווקא בתמצות של מלים לתוך רעיון ויזואלי יחיד, אבל בלי מילים, דימוי הוא שום דבר. בלי מלים אף אחד מאיתנו לא היה עושה שום דבר, אף פעם. ההיסטוריה לא היתה מתחילה בכלל. מלים הן אלה שיצרו את המציאות, הביאו שלום והמיטו מלחמות, גרמו לאנשים להאמין, לאהוב, לצחוק, לפחד, להתרגש ולהרוג. סטאלין, ג'ון לנון, אובמה, מרטין לות'ר קינג, וודי אלן, טולסטוי, שייקספיר, משה רבנו, ואפילו אלוהים, כולם נישאו למעלה ויצרו היסטוריה על כוחן של מלים.

מאיר דגן אומר שהוא לא סומך על בנימין נתניהו, ועשרות אלפי אנשים באו לשמוע אותו אומר את זה. אמריקה נכנסה לפרנזי בגלל נאום שעשוי ממלים של אותו נתניהו עצמו. אנחנו מתרגזים ממלים שכתובות ב"ישראל היום" או ממלים שכתובות ב"הארץ", בהתאם להשקפתנו על מהי המציאות. וויקיליקס פרסמו מלים סודיות והפכו את עולם הביון על פיו. רופאים משתמשים בטלפתיה, פסיכולוגים בשיחות, אמני חושים בשיטות של סוגסטיה שמערבבות לנו את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, פשוט כי מלים הן אלה שמתווכות בין המחשבות למציאות. שינית את המילה, שינית את המחשבה, שינית את המציאות.

משחר ההיסטוריה האדם הבין שלמלים יש כוח, והאנשים ששלטו במלים, שלטו באנשים. רטוריקנים, קוסמים, מכשפים, שליטים, נביאים, כל אדם בעל עוצמה שאב את עצמתו בעיקר ממלים. המלה היא לא רק יחידה של משמעות, ודרך לתאר עצם או רעיון, אלא שיש לה (ובצירופים של כמה מלים) גם אפקט פיזי, נוירולוגי, על המוח עצמו. בניטורים שנעשו עם מכשירי תהודה מגנטית ראו הבדלים משמעותיים בתגובה העצבית של המוח למלים שונות. כשאנחנו שומעים מלה, המוח שלנו ממיר את המלה באופן אוטומטי למשמעות שלה עבורנו. אם ננתק את המילה ממשמעותה, ננתק גם את המציאות.

ואילו מישהו היה מצליח למצוא מה המנגנון המדוייק שהופך מלים מסויימות בסדר מסויים לבעלות כוח כזה שמעורר תגובות עצביות מסויימות אצל בני אדם, הוא היה זוכה לכוח עצום. כל מה שהאדם המערבי המודרני למד להתייחס אליו בביטול כסוג של מאגיה שחורה, לחשים וקמעות, האם ייתכן שיש בו כוח אמיתי, כוח נסתר של מלים, שם מפורש שיכול להפוך גוש של חימר לגולם רב עוצמה או כל אדם לעבד חסר רצון אמיתי משלו? הם ייתכן שקיים כוח מאגי אמיתי במלים מסויימות, עוד הרבה מעבר ל"יש לי חלום" או "להיות או לא להיות, זאת השאלה"?

אז על זה, בגדול, הספר הזה.

****


נ.ב. הספר הזה הוא שונה קצת ממה שמסתמן במבט ראשון. קודם כל, נא להתעלם משלוש הנקודות הפתטיות בסוף המשפט "כשמילים יכולות להרוג..." כאילו יש שם איזה דאחקה נסתרת או משמעות נוספת. דבר שני, יש בספר הזה גם סיפור מתח פסיכולוגי אלים מאוד שנשען על מצע עלי חסה פילוסופי איתן ומעניין, אבל ב"מאבק" ביניהן מנצח ללא ספק הסיפור ולא הרקע התיאורטי שלו. אני לא בטוח שהוא מתאים לכולם לקריאה, וודאי לא למי שיש לו סיבולת נמוכה לאלימות או חוסר סבלנות לעלילות לא לגמרי חד משמעיות.

בעיניי הספר הזה טוב מאוד. אמנם בהתחלה לוקח זמן להבין מי נגד מי ולוקח גם זמן להבין שהתיאורים על הדמויות לא מתרחשות באותו הזמן אבל בשלב מסוים כבר מתחילים להבין מה קורה ונכנסים לזה למרות שעד יחסית הסוף לא מבינים לגמרי מי נגד מי ולמה אבל זה טוב כי התפניות בעלילה מסקרנות עד הסוף המפתיע. אהבתי גם את הנושא בבסיס הספר על מילים ומשמעותן וגם אם הוא מרחיק לכת ובדיוני עדיין יש בו גרעין של אמת.
(ספויילר- קראתי פה בתגובות שמישהי לא אהבה את האלימות כי למה להכניס למישהו משהו לעין על ההתחלה ואז קלטתי שלמרות שסיימתי לקרוא את הספר החלק הזה נשאר לא ברור לי. אז זה קצת מבאס כי הציפיה היא שכשסיימים לקרוא ספר הכל בסוף יהיה מובן וכאן זה לא כ"כ קורה אבל בכל זאת זה לא חלק מהותי מהספר אז זה לא נורא, הוא עדיין טוב בעיניי).

כשהבת שלי היתה בבית הספר התיכון הכיתה שלה קיבלה משימות שונות ליום השואה. הבת שלי בחרה להרצות בפני כיתה נמוכה יותר על ועידת ואנזה (ועידה נאצית שדנה בפתרון הסופי של היהודים). כשהיא סיפרה לי על זה היא גם ציינה שהיא בטוחה שברגע שתתחיל לדבר אף אחד לא יקשיב לה. חשבתי רגע ואז נזכרתי בהשתלמות שהייתי בה, שם סיפר לנו המרצה על מחקר שנעשה בבתי ספר בנושא של תגובת ההמונים. סיפרתי לה על המחקר והצעתי לה להיכנס לכיתה ובלי להציג את עצמה להודיע לתלמידי הכיתה שיש להם שיעור חופשי, לבטח שליש מהם יקפצו ישר לדלת, בעיקר 'המופרעים' וכך היא תוכל להתחיל בנושא באופן קצת יותר מעניין, רק לפני שהיא מתחילה שתיידע את המחנכת על ה'תרגיל', ותבקש ממנה לעמוד קרוב לדלת ולא לתת לתלמידים לצאת מהכיתה. הוספתי גם שאני מקווה שזה יצליח כי לי אין ניסיון באירועים מסוג זה. למחרת, כשחזרה הביתה, התפרצה הבת שלי בצחוק. 'הצליח לך', ציינתי, והיא סיפרה שכמעט חצי כיתה היתה בדרך אל הדלת, ואחר כך, כשהתיישבו הם לא ממש ידעו לענות על למה הם עושים משהו שמישהי שהם לא מכירים הורתה להם. ובקיצור, מילים יכולות להשפיע על כל אחד, לא צריך בשביל זה לימודים מיוחדים, ובהתניה מסויימת הן גם יכולות להרוג. לפקודה: 'אש!' נענים חיילים רבים, גם כשהם לא בטוחים במטרת הירי.
הספר הזה מתמקד במרדפים של יריות והרג רב בגלל מילה שנגנבה. מילה שיכולה להרוג המונים. ומי יכול לה למילה? רק אדם אחד שלא מושפע מהמילים, כי המוח שלו חושב אחרת.
וכאן, בעניין המילה שנגנבה איבדתי את רוב העניין בספר, כי איכשהו במקום מילה מדוברת המילה נכתבה על אבן, אבן שכל מי שהסתכל עליה - מת. מזכיר לכם משהו? לי בכל אופן זה מיד הזכיר את ארון הברית של אלוהים שהרג בפלישתים וגם ביהודים שלא התייחסו אליו יפה, ובספר הסופר לוקח את זה עוד כמה צעדים קדימה ואבן המילה ממשיכה לכיוון דומה של מה שקרה בהירושימה עם הסוף של איי ביקיני, והנה יש לנו עכשיו גם באוסטרליה את 'אזור 51'.
קראתי את הביקורת על הספר שכתבו חברים באתר. אני לא כל כך התלהבתי, ואפילו שקלתי לתת לו שני כוכבים, אבל בגלל הרעיון הראשוני החלטתי לתת לו שלושה. חבל לי שהרעיון הזה התפספס קצת לסופר בהמשך הדרך.

לפעמים ספר לא מוכר של סופר לא מוכר מצליח לעשות לך הפיכה במחשבה. "מילים" אומר אחד הגיבורים "הן לא סתם צלילים או צורות. הן משמעות. זאת מהות השפה - פרוטוקול להעברת משמעות. אתה מאמן את המוח להגיב באופן מסויים לצלילים מסויימים. מסתבר שניתן לפרוץ לפרוטוקול הזה" אנחנו מכירים אנשים המצליחים להשפיע על אנשים אחרים בזכות הדימויים שהמלים יוצרות: מנהלי קמפיינים פוליטיים. לוביסטים. מפרסמים. המצטיינים שבינהם יודעים שהחלק הרציונלי - זה שמדבר אל השכל של שומעיהם - אינו זה המפיק את התגובה הרצוייה. הדימוי הרגשי, העוקף את השכל של השומעים וחודר ישירות לבטן, הוא המסר אותו הם מחפשים.

זה סיפור מתח בדיוני שלמעשה אינו בדיוני כלל, על אנשים העושים שימוש ומניפולציה באנשים אחרים באמצעות מלים ומשמעויות החוצבות לעצמן דרך בנתיבי במחשבה. הסיפור כתוב באופן מרתק, מערבב זמנים ומקומות ומחייב את הקורא להיות עירני כדי לא להחמיץ את הסיפור. והקורא אינו רוצה להחמיץ את הסיפור המותח, המחייב להמשיך בקריאה כדי לדעת מה קרה ולמה.

הספר כתוב מצויין. יש בו די הרבה תאורים אלימים שאני בדרך כלל לא אוהבת, אבל במקרה הזה הם שירתו את הסיפור והיו כתובים היטב. הסיפור משתמש באנלוגיות מוכרות לנו לגבי גלובליזציה וצרכנות מופרזת, ובדמויות אמיתיות כמסגרת. מסקנת הסופר היא, שכוח הוא כמו האקדח במערכה הראשונה, שיירה במערכה השלישית. אם הוא קיים מישהו יעשה בו שימוש. ולרוב לא על מנת להיטיב. וגם שנראה שאנחנו יכולים לעשות מעט מאד כדי להתגונן מאנשים היודעים את סוד המלים. וקורבנות המסרים המילוליים האלה - המתגייסים בהתלהבות לבוקו חראם ולדעאש - הם ההוכחה.

מילים יכולות להרוג , כולם יודעים את זה אבל מקס ברי החליט לקחת את זה רמה אחת קדימה.
וזה די מצליח לו. הספר נפתח בריצת אמוק מטורפת שלא הייתה מביישת סרט אקשן טוב. ברי מושך את הקורא במהירות בערך עד עמוד 100. הוא מושך את העיניים במילים הנכונות דרך מסדרון קצבי כך שלקורא כמעט ואין זמן לראות את הסדקים שבקירות. לי היה חיוך מרוח על השפתיים לאורך כל הקטע הזה. זה כיף מדי פעם להתקל בקטעים כאלו.
אבל אז הגיעה העצירה המתודית. היא הייתה צפוייה: בכל ספר מתח\סרט אקשן יש אותם . אי אפשר לרוץ ולפזר רמזים ולסקרן את הקורא בלי לעצור ולהתחיל לענות על שאלות ולבסס את העלילה. זה בדרך כלל המקום שספרים כאלו נופלים , זה המקום שבו קל יותר לראות את הסדקים בעלילה.
במובן הזה לקסיקון לא מאכזב ובמאה עמודים הנוספים הוא מקרטע. לא לכולם זה יפריע אבל בנוסף להורדת הקצב הספר מנסה פתאום להיות כמה סוגים של זאנרים : הוגוורטס פוגש את בריגיט גונס פוגש את הנמלט וחלק מהעלילות שנפתחות נקטעות וחלק מהדברים שאמורים להיות מוסברים נשארים עמומים . המון סדקים ובעיקר הרבה אי אחידות. כאילו הספר מנסה ללכת לכל מיני כיוונים.
ואז בישורת האחרונה הספר חוזר לקצב המהיר שלו. החוקים הספרותיים הובנו, יש עוד כמה אמיתות שיאמרו אבל הקורא שוב בריצה לקראת עד הסוף. זה השלב בסוג כזה של סיפורים שאני מאבד קצת את מי נמצא איפה ואיך הגיבורים נשארים בחיים אחרי כל כך הרבה כדורים ומכות ולמה הנבל תמיד שואף להציל את מי שיהרוג אותו ואיך הוא שורד מכונות יריה אבל נעץ הורג אותו . בקיצור כיף ותמרות עשן ומופרכות שמתקבלת בברכה עטופה בקצת פילוסופיה סדוקה בעליל. כמו שאני אוהב.

הערות בקטנה:

- בעוד שאני מסכים שבסופו של יום אנחנו סוג של מכונות מתוחכמות אני חושב שרצף ההפעלה שלנו הוא קצת יותר עמוק ממילים ואף מהגאים. מצד שני היפנוזה עובדת.
- אני חושב שמגדל בבל יותר מאשר היה ריבוי שפות היה ריבוי אמונות – אין דבר יותר מפלג מאמונה.
- אם הייתי כותב ספר היה בו כנראה רוצח סדרתי שרוצח אנשים במשרות מסוימות שעיצבנו אותי לאורך השנים, מישהו צריך לבדוק מה קרה לסופר בברוקן היל.


למרות איך שזה נראה מהרשום לעיל - אהבתי את הספר. הקטעים המהירים והעצבניים שלו מחפים על האחרים והוא היה אתנחתא טובה בקיץ.
אם אני זוכר נכון אז הביקורות של יעל ואלון גרמו לי לשלוף אותו ממדף הספרים המשומשים – אז תודה.

אחרי שני ספרים בינוניים למדי (בלי להזכיר שמות) ראיתי את לקסיקון של מקס ברי בחנות, זכרתי לו את חסד נעוריו מ"סירופ" המופלא, ומייד קניתי. הרגשתי שמגיע לי פיצוי אחרי שני הספרים הבינוניים.
בעמוד הראשון של הספר הזדעזעתי. למה מכניסים למישהו מחט לתוך העין ולמה אני צריכה לקרוא על זה ?
30 עמודים לתוך הספר התבאסתי. נורא. מה זה ? מה קורה כאן ? מי נגד מי ? לא הבנתי כלום.
100 עמודים לתוך הספר התחלתי להיכנס לתוכו.
את 300 העמודים האחרונים כבר קראתי בנשימה עצורה וסיימתי אותו תוך חצי יום.
גם מותח, גם מרגש, גם הטובים הם לא בהכרח טובים והרעים לא בהכרח רעים. וגם בין לבין.
הוא ממש ממש טוב. בהחלט פיצוי הולם.
מומלץ מאוד.

ספר קונספירטיבי-פלספני, על כוחם של מילים, מקס ברי לקח את עוצמתן של המילים רחוק מידי, נכון שיש למילים כוח ואפשר להשתמש בהם אבל מכאן ועד לתוצאה הסופית של הספר המרחק רב על גבול המופרך, הרעיון הבסיסי שסביבו נבנה הסיפור לא אמין וכנ״ל גם הדמיות לא אמינות וללא עומק, נראה כמו השתעשעות פילוסופית שסביבה נבנתה עלילת סרט בדיוני.
בחלקים מהספר הרגשתי ההתשה חסרת פשר, התעכבות מיותרת על תיאורי אלימות, אני לא קונה את הנופך החכם פילוסופי של הספר, בחלקים של הקריאה הרגשתי שהסיפור הוא סוג של... תשלובת סיפורת ילדותית עם הארי פוטר ומטריקס. לא מומלץ.