••••



לפני חמש עשרה שנה בערך עשיתי טיול ארוך באירופה. זה לא היה טיול נוצץ במיוחד, הסתובבתי עם תרמיל גב במשקל 25 קילו שהסריח למרחוק, לא חלצתי נעליים במשך ימים שלמים, ישנתי בפה פעור על ספסלי פלסטיק נוקשים ברכבות לילה, אכלתי ארוחות זולות כאחרון פועלי הבניין, ולבשתי חולצות שהצווארון נגזר מהן ומכנסיים עם ציור מהוה של סטינג. היה די עלוב, אבל כיף נורא.
באחד הלילות מצאתי את עצמי באיזה גסטהאוס ברומ

****


חלק ראשון:

שתי פולניות נוסעות מאחורי משאית שעליה שלט "מטען חורג". שואלת הראשונה, תגידי, ג'ניה, מה זה מטען חורג? עונה לה השניה, מה זאת אומרת? אם המטען הזה נופל עלייך הוא חורג אותך במקום.

בכל פעם שנתקלתי בספר בצמד המילים האלה "אני הורג", למרות שהן כתובות בפונט ידני ורציני ובדם עלק והכול, וגם קשורות לרציחות מזוויעות במיוחד, לא יכולתי שלא לקרוא את זה במבטא הפולני ולחייך.

כלומר, לא

מרשים ביותר! לא, לא הספר, אלא הביקורת המהללת והשקרית שמגדירה את הספר כסוג של יצירת מופת.
צדק אלון כשכתב בביקורתו, שהספר פומפוזי, מלא פאתוס ועשיר בדימויים מגוחכים (לא בדיוק בלשון זו, אבל בקירוב). נכון שהסופר איטלקי, אז מותר לו, אבל עם מעט איפוק ועורך חכם היינו מקבלים ספר קצת יותר טוב (קצת, אמרתי, שום דבר לא היה מביא את הספר הזה להיות ספר משובח).

520 עמודים בשביל ספר מתח, מעוררים חשד שיש שם כמה

נוצה קלה ברוח

כשלקחתי לידי את הספרון הקליל כנוצה, הנוצה, של ג'ורג'ו פאלטי, חשבתי לעצמי, שמראה נוצה במעופה מזכיר לי משהו שכבר ראיתי בעבר?

כך זה אצלי, שמו של ספר שטרם קראתי, מעורר בי לעיתים אסוציאציה לתמונת שנחרטה בזיכרוני בעבר. למרות שהגיתי בכך, לא הצלחתי לקשר בין שם הספר לתמונה קודמת.

וכמו שקורה לי לעתים, לפתע לאחר מספר ימים, נזכרתי בתמונה מתוך סרט, בה אדם בוגר יושב בתחנה בהמתנה לאוטובוס

ספרו הראשון של סופר מתח איטלקי. היתה בזה סוג של הבטחה לקרא משהו מיוחד. הבטחה שהכזיבה. הספר מתאר מצוד אחר רוצח סדרתי אכזר, שמתרחש במונטה קרלו.
יש בעלילה מספר דברים מקוריים אבל הם לא הופכים את הספר לספר מתח טוב
הספר ארוך מדי. מעל 500 עמודים. הסופר בורח מדי פעם לתיאורים מפורטים וארוכים שאינם חלק מחקירת התעלומה המרכזית. השפה שבה משתמש המחבר מליצית מדי ומפלפלת. לא מתאים לספר מתח. גם העלילה עצמה מכילה

להלן המבנה הרווח של ספרי המתח/בלשות/מותחן וכו...
בלש מיוסר/במשבר/מתוסכל/בפרישה או השד יודע מה, נקלע ללא רצון למרדף אחרי רוצח/פושע/ארכי רוצח/ארכי פושע.
הרוצח כל הזמן צעד אחד לפניו עד שהוא עושה טעות כזו או אחרת, ואז הבלש נמצא רק חצי צעד בעקבותיו.
אינטואיציה מדהימה מביאה לגילויו המדהים וה"מפתיע" של הרוצח.
ככה מתנהלים רוב ספרי המתח האחרונים שקראתי, וזה בסדר, כל עוד אני לא מגלה מי הרוצח לפני הבלש,

כעלילת מתח סטנדרטית, הספר בסדר.
איני ממליץ לקחת אותו לטיסה כי, כיסי האוויר והתיאורים הגרועים והמפורטים מדי לדעתי של הקורבנות ומה עשו בהם, יכולים לנוסע/הקורא לגרום נזק לסביבה ( מושב או חלילה נוסע סמוך).
בקיצור שבלונה סטנדרטית כשהרקע הוא מונטה קרלו היפה.
כל השאר בהתאם לצפוי.
בסוף מובטח הסבר פסיכולוגיסטי מרתק. כל מה שצריך הוא פסיכולוג אמיתי כדי להבין אם הוא נכון או לא.
מה נאמר לזכותו של הספר.

ז'אן לו ורדיה הוא רק שדרן רדיו שעלה לשדר את התוכנית שלו כמידי יום, אף אחד לא חשב שהתוכנית הזו תשנה את כל סדר היום של תושבי מונטה קרלו ושל כמה חבר'ה מארה"ב.

במהלך התוכנית, שמטרתה היא השמעת מוזיקה טובה בין שיחה לשיחה עם מאזינים הצריכים עצות, מתקבלת שיחה עם קול מעוות שמספר כי הוא הולך לרצוח היום, כשנשאל מדוע הוא רק מציין שהסיבה היא כי 'אני הורג'. ההתעלמות מהשיחה והאיום הופכים לפחד יום אחרי כאשר מת

ספר מתח שיכל להיות יותר טוב. מפוספס. הוא כתוב נכון ויש בו מספיק עומק בעלילה מבחינת האפשריות לפיתרון אבל לצערי סוף שלו הרס לו הכל.
הפיתרון הסופי של החקירה הוא אדיוטי על סף הלא הגיוני ולכן נשארתי עם טעם חמוץ.
ההתחלה היתה טובה, הציפיה היתה גבוהה וככל שהספר התקדם הבנתי שזה לא הולך לשום מקום טוב כי בעצם לא נוספו דמויות חדשות והכל כל הזמן הסתובב סביב אותם אנשים...זה רמז שהפיתרון הוא דבילי כנראה. צדק