היה לי השבוע ויכוח עם אפרתי בנוגע לספר מסוים והאם הוא ספר מגעיל או מקריפ או לא. לדעתי תיאורים של בעיות פסיכאטריות המתבטאות בפגיעה עצמית, בחריטת מילים על הגוף, במין חסר הבחנה או באם הייצרת מחלות אצל הילדים שלה כדי שתוכל לטפל בהם ולקבל את הערכת הסביבה, הן תופעות מטרידות אמנם אבל הכתיבה עליהן לא בהכרח מגעילה. אני חושבת שבספר הזה גם אני וגם אפרתי וגם רבים מהקוראים יחשבו שהספר מטריד עד מגעיל ביותר.

כמה קוף דומה לאדם, כמה אדם דומה לקוף?
אם אמנם הגענו מהקופים, באלפי שנות אבולוציה, האם קוף בודד יכול לעבור אבולוציה בעצמו, ולהגיע לדרגת אדם במהלך חייו הקצרים?
יש משהו מציק בהשוואה בין אנשים לחיות. מכיוון שקשה להגדיר במילים מה ההבדל, פשוט קיים הבדל ודי. ובספר הזה יש מישהו שנמצא באמצע, הוא קוף שלמד שפה וחושב ומתנהג כמו אדם, אבל הוא קוף. אז כמה הוא שונה מאדם?
הספר הזה מציג את העולם שלנו כפי שהוא נר

לעתים די רחוקות מזדמן לידי ספר, או יצירה בכלל, שאני מרגישה לגביה את התחושה הזו של "מי שלא יאהב - לא מבין כלום", שמנצחת את "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". הספר הזה הוא דוגמה טובה ליצירה כזו, שגורמת לך להנהן בעצב נוגה ולשקוע באווירת "אלוהים, זה כל כך נבון, כל כך גאוני, כל כך עמוק".

על פניו, לגמרי ברמת הכותרת, זהו ספר על שימפנזה יוצא דופן ממין זכר - מוכשר, מופלא ומחונן - המספר את קורותיו ותלאותיו

הרעיון יפה. הספר כתוב בצורה קולחת יחסית, אבל הוא ארוך מדי ועמוס מדי בדברים שאין להם קשר לעלילה.
נראה שהסופר ניסה לדחוף כאן, באותה הזדמנות שהוא כותב ספר, את כל הגיגיו ורעיונותיו וביקורתו על החברה. וזה מעיק, ולא שייך.
אז למרות שהרעיון של הספר יפה, ואפשר לשכנע אנשים שהוא גם יישים - קוף מתנהג כמו בני אדם, מדבר כמוהם, נראה כמוהם (מקריח) ואפילו יכול להעלות הצגה ולכתוב ספר - עדיין אפשר היה לכתוב ספר