היה לי השבוע ויכוח עם אפרתי בנוגע לספר מסוים והאם הוא ספר מגעיל או מקריפ או לא. לדעתי תיאורים של בעיות פסיכאטריות המתבטאות בפגיעה עצמית, בחריטת מילים על הגוף, במין חסר הבחנה או באם הייצרת מחלות אצל הילדים שלה כדי שתוכל לטפל בהם ולקבל את הערכת הסביבה, הן תופעות מטרידות אמנם אבל הכתיבה עליהן לא בהכרח מגעילה. אני חושבת שבספר הזה גם אני וגם אפרתי וגם רבים מהקוראים יחשבו שהספר מטריד עד מגעיל ביותר.

ברונו ליטלמור הוא קוף גדול, וליתר דיוק שימפנזה. למה קוראים לו ברונו? בגלל שהוא היה קוף מדעי ששימש במעבדות מחקרי שפה והתנהגות ובמקומות כאלה אנשים מעניקים לחיות שמות. למה יש לו שם משפחה? כי הוא אימץ את שם משפחתה של לידיה, החוקרת העיקרית שעבדה איתו במעבדה. ברונו הוא שימפנז מדבר, הוא גם הולך על שתיים, מבין שפה ורעיונות ופועל כאדם חושב לכל דבר, או כמעט לכל דבר. לכתוב או להקליד, למשל, הוא לא יכול. לכן ברונו שהוא המספר של הספר הזה, מכתיב את קורות חייו לאישה בשם גוון, כשהוא נמצא במקום שלא ברור בהתחלה ומתגלה בפרק האחרון של הספר. בכמעט החמש מאוד עמודים של הספר ברונו מתגלה כיצור תבוני וחושב. לא סתם תבוני וחושב אלא יצור חופר, פילוסוף הגם שמעולם לא קרא ספרי פילוסופיה והגות ועדיין מהגג עליהם הגיגים ארכניים. בקצרה: שימפנזה נודניק.

מה זאת אבולוציה? ויקיפדיה מספרת לי שזה תהליך התפתחות הדרגתית על-ידי שינויים עוקבים של תכונות המאפשרות התאמה לתנאים משתנים. אבולוציה לא חייבת להיות תורשתית, היא יכולה להיות קשורה לתרבויות, לחברות, לשפות ועוד, אבל היא תמיד התפתחות של דורות, או לכל הפחות קבוצות גדולות, ולא של פרט יחיד. במהלך המחצית הראשונה של הספר חשבתי שהאבולוציה המדוברת תתגלה אצל צאצא כלשהו של ברונו, שדרך ההיווצרות שלו היא החלק המגעיל ודוחה יותר בסיפור, אבל זה לא קורה, ואנחנו נשארים עם קוף משוכלל שחלקו קרה בעזרת למידה וחלקו בעזרת שולחן המנתחים, ורובו לא ריאלי בכלל.

בנוסף אם היינו חושבים שהספר נוצר כמשל כלשהו, כמו נניח חיי פיי, אז לא. זה ספר עמוס וארוך ומלא תיאורים פתלתלים ולחלוטין נטול סאבטקסט. כל מה שהוא אומר חזור ואמור זה "מותר האדם מן הבהמה אין" ועושה את זה לאורך חמישים פרקים ארוכים וגדושים. וכמו רבים אחרים גם הספר הזה, מספריית הרחוב נלקח ואל ספריית הרחוב שב. הוא ייכנס לרשומות בתור "ספרות חיה".

כמה קוף דומה לאדם, כמה אדם דומה לקוף?
אם אמנם הגענו מהקופים, באלפי שנות אבולוציה, האם קוף בודד יכול לעבור אבולוציה בעצמו, ולהגיע לדרגת אדם במהלך חייו הקצרים?
יש משהו מציק בהשוואה בין אנשים לחיות. מכיוון שקשה להגדיר במילים מה ההבדל, פשוט קיים הבדל ודי. ובספר הזה יש מישהו שנמצא באמצע, הוא קוף שלמד שפה וחושב ומתנהג כמו אדם, אבל הוא קוף. אז כמה הוא שונה מאדם?
הספר הזה מציג את העולם שלנו כפי שהוא נראה מעיניים של קוף. קצת הזכיר לי את "אני צ'יטה" שנכתב גם כן כביכול על ידי קוף, אבל שונה בסגנון הכתיבה ובפילוסופיה שהוא מציג. כאן, בספר הזה, הקוף מדבר כמו אדם, חושב כמו אדם וגם מפליג בהגיגים ותכניות כמו אדם. מזל שהספר לא אמיתי. ומזל שקופים לא קוראים אותו, או חיות אחרות. כי אם כן היו קוראים אותו, היו יכולים להתמרד ולרצות להיות גם כן בני אדם, שהם השולטים בעולם.

מה לקחתי איתי? קודם כל התיאורים המפורטים ממש יפים, אהבתי את היכולת לתאר חפץ על פי צורתו ושימושו, ולא על פי הגדרתו המוכרת. דבר שני, אחת הסיטואציות החוזרות בספר היא אדם שמדבר עם הקוף בג'יבריש, וזה בעצם מחזיר אותו למצב חייתי קדום יותר, שכמובן אפשר להזדהות עם זה קצת, כי באמת לא צריך מילים לפעמים, רק את המנגינה שלהם. דבר שלישי, יש גבול בין אדם לחיה וצריך לזכור אותו ולשים לב אליו.
ודבר אחרון, באמת להצדיק את קיומינו כבני אדם, ולא להתנהג כמו חיות.

קראתי בהנאה, לפעמים בתחושת זוועה ולפעמים בחרדה, אך לאורך כל הספר בסקרנות.

לעתים די רחוקות מזדמן לידי ספר, או יצירה בכלל, שאני מרגישה לגביה את התחושה הזו של "מי שלא יאהב - לא מבין כלום", שמנצחת את "על טעם ועל ריח אין מה להתווכח". הספר הזה הוא דוגמה טובה ליצירה כזו, שגורמת לך להנהן בעצב נוגה ולשקוע באווירת "אלוהים, זה כל כך נבון, כל כך גאוני, כל כך עמוק".

על פניו, לגמרי ברמת הכותרת, זהו ספר על שימפנזה יוצא דופן ממין זכר - מוכשר, מופלא ומחונן - המספר את קורותיו ותלאותיו בארה"ב של סוף המאה ה-20, החל ממכלאות גן החיות שממנו נאסף, דרך המעבדות המלוטשות של האוניברסיטה - בה השתתף בניסויים התנהגותיים כאלה ואחרים - ועד לפינות צפויות והזויות הרבה יותר. מתחת לכותרת הזו, זו יצירה שמגוללת על פני 500 עמודים (כמעט), ברגישות ובאינטליגנציה נדירות ובתרגום הנפלא מאנגלית של אורטל אריכה, את נבכי נשמתו של אותו שימפנזה. זהו ספר מטלטל ומאוד לא פשוט לקריאה (רגשית, כמובן), שעוסק בעיקר בשאלה מהי אנושיות. בתיאורים הגרפיים, הארוכים והמפורטים של ברונו, בני האדם נדמים כמושאי מחקר מגוחכים וראויים לביקורת לא-פחות, וכנראה הרבה יותר, מכפי שמוצג הוא ובעלי חיים בכלל; הרצון שלו להיעשות אדם, לאט לאט, גובה ממנו מחיר באיטיות ובכאב מפלחי לב; ככל שהוא נעשה "אנושי", אנו נדרשים להרהר בהגדרה הזו וצופים ב"אנושי האמיתי" הולך ודועך לו, וכל זאת תוך ביקורת שמצד אחד היא בוטה ואפילו וולגרית, ומצד שני נשזרת רק כחוט השני לאורך היצירה המבריקה הזו. סיפור האהבה של ברונו ושל ד"ר לידיה, על כל יחסי הכוח הפוליטיים, האתיים, המוסריים, הדתיים והמה-לא שכרוכים בו, הוא מקרה בוחן, מיקרוקוסמוס להתנשאות האיומה של החברה האנושית, לרבות של תתי-קבוצות בה, לאצבע המאשימה שלה, לקלות הפטרנליסטית והבלתי נסבלת שבה מרשים לעצמם אחרים לשפוט ולהידחף לגבולות החוויה והאהבה שלנו. זהו סיפור שלא צריך להיות אמין, או אמיתי, או משכנע - הוא פומפוזי וקוריוזי ואלים ומיני ומזעזע - בדיוק כמו שטקסט שכזה אמור להיות. הוא קורא תיגר על מה מוסרי, מה אנושי, מה חייתי ועושה זאת לא מתוך פרובוקטיביות זולה ומשיחית, אלא מתוך תבונה ואומץ. באחת הביקורות שהודפסו על הספר נכתב שזוהי יצירה "אמיצה", ואני בהחלט מסכימה ואפילו מחמירה - היא לא רק אמיצה, היא שערורייתית. היא סיפור אנושי, ארצי שיוכל להדהד רק במי שהרגיש פעם, ברמה זו או אחרת, ביקורת או איום על עצם זכותו לאהוב ולהיות.

הרעיון יפה. הספר כתוב בצורה קולחת יחסית, אבל הוא ארוך מדי ועמוס מדי בדברים שאין להם קשר לעלילה.
נראה שהסופר ניסה לדחוף כאן, באותה הזדמנות שהוא כותב ספר, את כל הגיגיו ורעיונותיו וביקורתו על החברה. וזה מעיק, ולא שייך.
אז למרות שהרעיון של הספר יפה, ואפשר לשכנע אנשים שהוא גם יישים - קוף מתנהג כמו בני אדם, מדבר כמוהם, נראה כמוהם (מקריח) ואפילו יכול להעלות הצגה ולכתוב ספר - עדיין אפשר היה לכתוב ספר פחות מעיק ולקצץ מאה עמודים לפחות.
ואני לא רוצה להתייחס כלל לתיאורים המיניים המיותרים.