“מבט בכריכה מאחור ושוב סיפור על השכן הזקן שעשה מה שלא היה צריך לעשות - ממש לא בא לי לקרוא ספר כזה אבל בסוף כן יצאתי עם הספר מהסיפרייה ולרגע לא הצטערתי (אולי קצת בהתחלה) אני לא יכול להגדיר מה בדיוק מיוחד בספר הזה כי הרבה דברים לא התחברו לי מבחינת הזמנים ,גם הדמויות נראו לפעמים כאילו הוצנחו מלמעלה ולא תמיד הבנתי איך הם הצטרפו למשפחה. ארתור? אלן? אפילו ננסי הקרובת משפחה שגרה כל כך רחוק (איך זה יכ”

“סיפרתי לכם פעם על הארנב שלי? קוראים לו סטיב והביאו לי אותו לפני שנתיים ליום הולדת. בהתחלה הוא היה בצורת כדור לבנבן עם אוזניים שחורות וכתם שחור קטן על הגב, שאוכל חסה או גזר או האוכל היבש שלו והולך לנוח. "כמו בית מלון," כמו שאימא אומרת. יש בארנבון הזה משהו מרגיע ונעים, במיוחד כשהוא לא בורח כשמלטפים אותו (מה שלא קורה הרבה) או כשהוא בא לקלל את האצבעות שלך. כולם מתייחסים אליו כאילו הוא דבר מיוחד,”

“כשאני יושבת בפינה החביבה עלי , ומחזיקה ספר פתוח ביד , ובגב כף היד השניה מנגבת את הדמעות שלא מתביישות לעשות דרכן מארובות עיניי , ומתגלגלות באיטיות במורד הלחי , כמו רוצות לומר: " אנחנו ההוכחה שהספר מרגש / נוגע / מעציב / משמח , והכל ביחד , זה הרגע הזה המתוק והמזוקק , הפורקן הזה של כל המילים שקראתי , ועיבדתי , וצרבתי , ואיחסנתי אי שם בראשי ,זה הרגע שאני יודעת להגיד שאני כל כך נהנית מהספר ,והדמעות האל”

“קראתי את הספר הזה אחרי שסיימתי לקרוא את "מעוף העורב"(אן-מרי מקדונלד). הארנב הוא בערך רבע מהעורב (235 למול 863 עמודים) ועם זאת, מצאתי שהספרים כמעט וזהים. אין לומר בכך שאפשר לוותר על אף אחד מהספרים האלו! 'כשאלוהים היה ארנב' נתפס בעיני קליל וזורם יותר אבל זה רק בגלל שקראתי אותו אחרי ספר כבד (תרתי משמע) ואין באמת לקחת את הספר הזה בקלות ראש. בגב הספר כבר יש הסבר לשם הספר אבל הדבר לא מסתיים בכך והתמה”

“מבט בכריכה מאחור ושוב סיפור על השכן הזקן שעשה מה שלא היה צריך לעשות - ממש לא בא לי לקרוא ספר כזה אבל בסוף כן יצאתי עם הספר מהסיפרייה ולרגע לא הצטערתי (אולי קצת בהתחלה) אני לא יכול להגדיר מה בדיוק מיוחד בספר הזה כי הרבה דברים לא התחברו לי מבחינת הזמנים ,גם הדמויות נראו לפעמים כאילו הוצנחו מלמעלה ולא תמיד הבנתי איך הם הצטרפו למשפחה. ארתור? אלן? אפילו ננסי הקרובת משפחה שגרה כל כך רחוק (איך זה יכ”

“סיפרתי לכם פעם על הארנב שלי? קוראים לו סטיב והביאו לי אותו לפני שנתיים ליום הולדת. בהתחלה הוא היה בצורת כדור לבנבן עם אוזניים שחורות וכתם שחור קטן על הגב, שאוכל חסה או גזר או האוכל היבש שלו והולך לנוח. "כמו בית מלון," כמו שאימא אומרת. יש בארנבון הזה משהו מרגיע ונעים, במיוחד כשהוא לא בורח כשמלטפים אותו (מה שלא קורה הרבה) או כשהוא בא לקלל את האצבעות שלך. כולם מתייחסים אליו כאילו הוא דבר מיוחד,”

“כשאני יושבת בפינה החביבה עלי , ומחזיקה ספר פתוח ביד , ובגב כף היד השניה מנגבת את הדמעות שלא מתביישות לעשות דרכן מארובות עיניי , ומתגלגלות באיטיות במורד הלחי , כמו רוצות לומר: " אנחנו ההוכחה שהספר מרגש / נוגע / מעציב / משמח , והכל ביחד , זה הרגע הזה המתוק והמזוקק , הפורקן הזה של כל המילים שקראתי , ועיבדתי , וצרבתי , ואיחסנתי אי שם בראשי ,זה הרגע שאני יודעת להגיד שאני כל כך נהנית מהספר ,והדמעות האל”

“קראתי את הספר הזה אחרי שסיימתי לקרוא את "מעוף העורב"(אן-מרי מקדונלד). הארנב הוא בערך רבע מהעורב (235 למול 863 עמודים) ועם זאת, מצאתי שהספרים כמעט וזהים. אין לומר בכך שאפשר לוותר על אף אחד מהספרים האלו! 'כשאלוהים היה ארנב' נתפס בעיני קליל וזורם יותר אבל זה רק בגלל שקראתי אותו אחרי ספר כבד (תרתי משמע) ואין באמת לקחת את הספר הזה בקלות ראש. בגב הספר כבר יש הסבר לשם הספר אבל הדבר לא מסתיים בכך והתמה”