טוב, אני לא אתחיל לפרט מדיי איפה הייתי ומה עשיתי - רק אספר בקצרה שלקחתי "חופשה" של איזה שנתיים-שלוש, במהלכן הפנמתי בעיקר שתחרות הלייקים שנוצרה כאן בזמנו ושגרמה לכך שהביקורות פה עפו בטירוף ולא העניקו לחובבי הקריאה "האמיתיים" זמן נאות להגיב כיאות ואולי לפתח איזה דיון מעניין וארוך שרשור רחמנא ליצלן (ושהורידה לי את החשק בסופו של דבר) - לא אמורה להפריע לי כהוא זה, דמוקרט-ליבראל-הומניסט שכמוני (עדות עצמית ממקור ראשון) ושבדיוק כפי שהטפתי לתלמידיי במשך יותר מעשרים שנה, כך כדאי שאקיים בעצמי בבחינת "נאה דורש" וגו'... בקיצור : תעשו מה שבא לכם, זה לא בהכרח מחייב אותי וגם הפוך, גוטה, כמובן.
ברור שכל הזמן הזה המשכתי לקרוא, גם אם בסבבים קיצוניים של גאות ושפל, פגשתי לפחות שני כותבים-מגיבים שלא רצו לחשוף בפניי את כינוים באתר -כבודם במקומו- שרפתי לא מעט זמן ב'פרצוף ספר' עד שסגרתי ויש גם מלא עדכונים ברמה האישית אבל זה לפעם אחרת.
את הספר "המקרה המוזר" של מארק האדון הנחתי מזמן בצד בקטגוריה הדמיונית שיצרתי לעצמי - "ספרים לחופש". זה לא טולסטוי אז המוד אמור להיות אחר כבר בשלב ההכנות. מלא אנשים דיברו עליו ואני חשבתי לעצמי בלב, בהתנשאות אופיינית - "נו, טוב, העיקר שקוראים משהו"... נגיד, כמו שעוד יותר מלא אנשים דיברו על "50 גוונים של אפור", כולל כאלה שלא החזקתי מהם שקראו לבדם בלי עזרת אחד מהוריהם את -נניח- "איה פלוטו" או את "מוקי השובב" בסבנטיז. אתם רואים מה גיז'דור ב"סימניה" עושה לבנאדם ?... (עוד שלוש נקודות לכבוד אלון דה אלפרט, אני יודע שהוא לא אוהב שכותבים ככה).
לענייננו : ספר טוב "המקרה המוזר". קליל, מרגש במידה, מצחק במידה, לימד אותי שניים-שלושה דברים חדשים אני חייב להודות, גם על עולמם של ילדים אוטיסטים (למרות שכמה הורים שמגדלים ילדים נפלאים כאלה בבית לא הסכימו עם אף מילה בספר) וגם בהשכלה כללית, בנוי היטב, מתקדם לקראת קליימקס הכרחי, כל הפרקים העוסקים (זהירות ! ספויילר !) במנוסת הילד מבית אביו לבית אמו, 150 קילומטרים של מסע מבהיל ברכבות, לא נותנים לך לעצור דקה לענות לצלצול הסלולארי (דווקא אחלה' בקטע הזה - ראו להלן), הסה"כ היה שווה.
א-מה-מה ? לא יודע אם אני אוהב במיוחד את סיפורי המסגרת, "השטיח" שעליו נשען הסיפור המרכזי בשפת העיבוד המוסיקאלי, לא שיש לי ברירה כמובן, תמיד קשה להודות שאתה אידיוט או, יותר מדויק, שאתה אידיוט שמסכים לחיות באופן שתאגידי הענק מצפים ממך (ספויילר !!!) : אף לא אחת מדמויות המישנה מרוצה מחייה : ההוא אשתו ברחה ממנו עם השכן, הוא כנקמה יוצא עם אשתו של ההוא, חי איתה ימים של אלימות מופרעת, מעלים מבנו את עצם קיומה של אמו ובסוף חבל"ז; ההיא בורחת מבעלה, עוברת בין עבודות, מתנתקת מהבן שלה וכמעט נידונה לחיים של אומללות ועישון בשרשרת בחברת גבר שהוא לא פחות הילבילי ממנה; ההם (השכנים) - זרים, מפחידים וצרכני סמים - וככה זה נמשך עוד ועוד אצל כולם. האם ניסה בכך מארק האדון לומר לנו משהו על חוסר האונים של האיש הקטן אל מול הציוויליזציה האימתנית, שבמסווה של חדשנות, מודרניות ועוד כאלה מושגים אמורפיים מספר הגיאוגרפיה לכיתות ח' מפילה עלינו רק זרות וניכור ?! ואם זוהי אכן המסקנה המתבקשת גם אם היא פשטנית בטירוף - מה "רוצים" אנו מהאוטיסטים ?! השיטות שמלמדים אותם בבתי הספר המיוחדים הללו להתנתק מלאכותית מהעולם הסובב, מרעשים, מאנשים, מתנועה מהירה, משלטי ניאון מטופשים - ראוית כנראה -מה כנראה ? בטוח !- להילמד ולהיות מיושמות ע"י כולנו. ואולי בכלל אנו אנו האוטיסטים, שאיננו מכירים בצורך ההישרדותי הבהול-דחוף-קריטי הזה להתנתק קיבינימט ולחיות את חיינו כפי שנועדנו לחיות אותם ?!...


















