"העולם מלא בדברים מובנים מאליהם שבני האדם פשוט אינם מבחינים בהם."

כריסטופר הוא ילד מיוחד. ההגדרה למה שיש לו בכלל לא משנה. בספר לא מוזכרת פעם אחת האבחנה המדויקת של כריסטופר. אולי משום שהסיפור מסופר מעיניו של הילד ועבורו צורת ההסבר לשונות שלו היא יותר פשטנית ומונגשת. מה שבטוח, לכריסטופר יש חוסר הבנה בכל הקשור לסיטואציות חברתיות, נורמה התנהגותית וקריאת מצבים.
לילה אחד מבחין כריסטופר כי הכלב של השכנים מת ובתוכו תקוע קלשון. הוא מחליט לצאת למסע בילוש כדי לגלות מיהו הרוצח. במהלך החקירה שהוא מנהל, הוא מגלה בטעות פרטים על עצמו ומשפחתו. סודות מין העבר שמשנים עבורו את כל התמונה.

אין ספק שהספר מצליח להעביר בצורה מצוינת את הלך הרוח המחשבתי של כריסטופר. אנחנו נחשפים לקשיים שיש לאנשים כמוהו ולא פחות חשוב, לקשיים שהסובבים עבורו חווים בעקבות המצב. יש רגישות מאוד גדולה בצורה בה הנושא מונגש לקורא, אפילו הסבר לוגי נקרא לזה, לכמה מין התופעות שעבור אנשים כמו כריסטופר הן התמודדויות יומיומיות אך עבור המסתכלים מהצד הן עניין חריג במיוחד.

הספר לוקח את הקורא למעין מסע בתוך האפלה. מסע בתוך ראשו ומחשבותיו של ילד "מוזר וחריג", כאשר החריגות נהיית לפתע מוכרת. מצאתי עצמי מבינה את הדמות ואת המהלכים שלה מתוך חיבור אמיתי. ועם זאת, המהלכים אינם ידועים מראש ומפתיעים מרגע לרגע.

חלק שפחות הצלחתי להתחבר אליו הוא הסטיות מהסיפור המרכזי אל עבר המחשבות של כריסטופר שאיך נאמר, מעט חופרות. זה משרת את הדמות ואת צורת החשיבה שלה בצורה טובה מאוד אבל מה לעשות, פחות מצאתי עניין בשלושה עמודים שלמים של מחשבות על הגלקסיה.
מה שכן, המלל הרב והמסבירני הזה הצליח להעביר בצורה מסוימת את כאב הראש וגודש האינפורמציה שאיתה צריך כריסטופר להתמודד באופן יומיומי. חשיבה מרובת פרטים שהאדם הרגיל אינו יכול לשאת אותה.

זהו ספר רגיש ואינטליגנטי המדבר על נושא קשה וכואב אך שם אותו באור אופטימי ומלא תקווה.
יש כל כך הרבה כריסטופר בעולם, מכל מיני סוגים ומכל מיני מינים. ואחרי הכל, קשה לדעת מה מתחולל בתוך ראשו של אדם שאיננו מכירים.
אם רק נהיה טובים יותר, סבלניים יותר, נוכל לשנות פה ואפילו במעט.

שמי כריסטופר בון ואני לא חושב בצורה שגרתית.
אני אוהב אתגרים מתמטיים, יכול לכפול בראש מספרים תלת ספרתיים בלי בעייה ולפצח חידות מאתגרות כמו זו שבקישור*. אני יודע בעל פה את כל הארצות וערי הבירה ואת המספרים הראשוניים עד 7507. אני גם אוכל משוואות ריבועיות לארוחת בוקר ומגדל חולדה בשם טובי.
אני שונא את הצבעים חום וצהוב ואם אני רואה רצף מסויים של מכוניות באותו צבע זה יהיה יום טוב או רע. אני לא מרגיש נוח בקהל, לא מבין את הקטע של מדרגות נעות ולא אוהב שנוגעים בי או תופסים אותי. פעם הרבצתי לשוטר שתפס אותי. אני רוצה לגשת למבחן 5 יחידות במתמטיקה ובטוח שאקבל 100.

כמו שהבנתם, כריסטופר אינו נער רגיל. הוא אוהב להרהר על משמעות היקום, חייב סדר וארגון מוחלטים בחייו עד רמת הדקה. הכל צריך להיות בזמן ובמקום הנכונים. הוא יתום מאם וגר עם אביו המטפל בו בסווינדון, בריטניה שם הוא הולך לבית הספר. העיר נמצאת כמה שעות נסיעה מלונדון. הוא לא מיטיב להתחבר לזולת שלא תמיד מבין אותו.
לילה אחד, 7 דקות אחרי חצות, הוא מוצא בחוץ את ולינגטון, הכלב של גברת שירס השכנה, מת לגמרי בנסיבות חשודות. הוא מחליט לבלוש ולהגיע לחקר התעלומה. מאוחר יותר ימצא במקרה משהו בבית שישנה הכל ויוצא למסע גילוי מאתגר ולא קל עבור נער בגילו ומצבו.
הספר אינו מה ציפיתי שיהיה. יש בו משהו ישיר ונוגע עם ראיית העולם של כריסטופר המספר, עם זאת יש בכתיבה נאיביות ודקדקנות מופרזת שמטרתן כמובן להביא את הקורא לעולמו המיוחד של נער חריג. שפע סקיצות ואיורים, יומני שעות ולוחות זמנים, רשימה מפורטת של מה מעצבן אותו. יש בזה צד משעשע אבל בהפרזה. לא מתיימר להיות מתוחכם מדי.

*האתגר של מונטי הול, שעשועון טלוויזיה. 3 דלתות, מאחורי אחת מכונית ובאחרות עז. האורח מתבקש לבחור דלת ולא לפתוח. המנחה פותח דלת אחת ומאחוריה עז. האם לשנות את הבחירה או לא?
https://ibb.co/nbhXX5W

אגב, מספרי הפרקים הם ראשוניים כשהאחרון הוא 233.
ספר שבא טוב לקריאה קלה ומהנה למדי (אולי אחרי אחד עמוס וכבד) ללא ציפיות בשמיים.

כריסטופר בן ה-15 יודע את כל מדינות העולם וערי הבירה שלהן, ואת כל המספרים הראשוניים עד 7,057. הוא לא מסתדר עם בני אדם, אבל אוהב חיות וסדר. כשכלב השכנים נרצח, הוא מחליט לכתוב ספר בלשי ולמצוא את האשם.
הספר הזה הוא קודם כל שיעור באמפתיה. הכוח שלו הוא לא בעלילה הבלשית (שהיא די פשוטה), אלא בנקודת המבט. היו קטעים שהרגשתי שהמחשבות של כריסטופר קצת חוזרות על עצמן, אבל לקראת הסוף הדרמה המשפחתית עולה מדרגה והופכת את הספר ליותר רגשי. מומלץ למי שמחפש משהו קליל אבל קצת אחר. 3.5/5

נסו לדמיין תחנת רכבת תחתית בלונדון. מדרגות מעופשות שמובילות אל מתחת לאדמה ולצידן שלט עם המילה "Underground", כי בשונה מבאמריקה, ששם אומרים סאבווי, או בכלל ממוסקבה ופריז, ששם זה מטרו, באנגליה זה אנדרגראונד.
וזה נקרא ככה בצדק, שהרי, זה מתחת לאדמה. ושם, יש מנהרות מלוכלכות הומת אנשים, שכולם בטוחים לחלוטין לאן הם אמורים להגיע, ואיך הם יגיעו לשם, והם לוקחים את הכרטיסים ומעבירים אותם במכונה ועוברים בשערי המתכת הקטנים האלו. והם עולים ויורדים במדרגות נעות, וכל מי שרוצה לעמוד ולחכות שהמדרגות יביאו אותם לאן שהם רוצים, עומד בצד ימין של המדרגות ונותן מרחב למי שרוצה לרוץ ולמהר ולהגיע כמה שיותר מוקדם. וכולם יודעים מה צריך לעשות ואיך, ואת זמני ההגעה ואת התחנות. ובעצם, תחנת רכבת תחתית באנגליה היא כמו מכונה משומנת היטב, שכל החלקים בה פועלים בדיוק איך שהם אמורים.
ובין כל החלקים האלו, שפועלים לפי התוכנית המקורית של המתכנת של המכונה המורכבת הזו, נמצא אדם אחד, רק נער, ונער שלא מהסביבה ושמעולם לא ראה לפני רכבת אמיתית או מדרגות נעות או כרטיסים שהם בחלקם צהובים ובחלקם כתומים. והנער הזה הוא לא בדיוק נער רגיל, כי יש לו אולר בכיס אחד וחולדה בכיס השני, והוא לא מבין את חוקי החברה כמו שהוא מבין את חוקי המתמטיקה, וחוץ מזה הוא ברח מהבית שלו, כי אבא שלו מפחיד אותו עכשיו והוא רוצה ללכת לאמא שלו.

ומה הייתם חושבים על אותו ילד, בקושי נער, שנמצא שם? כי הוא לא רגיל, ואתם יכולים להבין את זה מהצורה שבה הוא מתאר דברים ובצורה בה הוא מתנהג והצורה שבה הוא מתאר את הצורה בה הוא מתנהג.
אני אגיד לכם את זה כאן ועכשיו- כריסטופר הוא ילד עם לקות שכלית. לקות התנהגותית וחברותית, אם לדייק. והוא מכיר את כל המספרים הראשוניים עד 7,507 וקיבל 100 בבגרות במתמטיקה של חמש יחידות למרות שהוא רק בן חמש עשרה ואיזה מין ילד בן חמש עשרה בא ועושה בגרות במתמטיקה של חמש יחידות ומקבל מאה?
ובכן, אם כבר העליתי את השאלה, אז ילד שאוהב כלבים יותר מכל דבר אחר בעולם, ושקרא את הספרים של סר ארתור קונן דויל ויודע שבעצם שרלוק אף פעם לא אמר, "זה אלמנטרי, ווטסון." במקור, ושיש לו קופסאת אוכל מיוחדת ושהוא לא מדבר עם זרים ושיש לו חולדת מחמד בשם טובי וכשהוא מרגיש שהעולם סוגר עליו ומגיע הרבה יותר מידע והוא לא מצליח לטפל בכולו הוא פשוט צורח או מסתגר בתוך עצמו באופן הכי פיזי שהוא מסוגל אליו, ושהוא מרביץ כדי להתגונן ושהוא יכול לפגוע הרבה יותר עם המילים שהוא לא אומר מאשר עם הזרועות או האולר שלו.

הוא לא ילד קל, נופר כבר אמרה. לא קל לטפל בילד עם אוטיזם. לא כשהוא כל כך לא אוהב שנוגעים בו עד שהוא צורח כשמחבקים אותו או נוגעים בו כדרך אגב בכתף. לא כשהוא לא מבין איך נימת הקול והפנים של האדם שהוא מדבר איתו קשורים לדברים שהוא אומר. לא כשהוא מתייחס לעובדה שאמא שלו שכבה עם השכן בכזו אדישות.

ברגע שהתחלתי את הספר החלטתי שאני אוהבת אותו. הכתיבה, שכל כך התאימה למארק האדון, שזכרתי כבר מבום!, ספר שמספר על ילד ביסודי וחבר שלו שמגלים ששניים מהמורים שלהם הם חייזרים והם יוצאים למרדף אחריהם עד סקוטלנד או משהו. והכתיבה הזו, שמאפיינת חשיבה של ילד שאני אוהבת כל כך, כי הפשטות הזו, והישירות הזאת פשוט זורמים לי חלק בראש.
ואז קראתי שוב את הביקורת של נופר על הספר. וחשבתי לעצמי, רגע, מה בעצם אני מרגישה לגבי הספר הזה?
שהרי, למרות האהבה שלי לזרימה של הכתיבה, לא יכולתי לומר מה הרגשתי בנוגע אליו, אילו רגשות הוא עורר בי.
וכשסיימתי, כשהפכתי את הדף האחרון המלא בחישובים מתמטיים שפשוט מורכבים מדי לחשיבה המוגבלת שלי, שבקושי מצליחה להסתדר עם משוואות פשוטות, הכתה בי ההבנה, שלמרות הכל, למרות הכתיבה המהנה והעלילה המענה מעט, אני באמת ובתמים לא מרגישה כלפי הספר הזה כלום. שום צמרמורת לא עברה בי. שום ריקנות מהדהדת שצועקת בתוכי שלעזאזל, הספר נגמר. לעזאזל.

בכל זאת, ספר ששווה קריאה. ספר ששמור לזמן הפנוי בסופי שבוע, בין ספר מרגש אחד לאחר, כשרוצים כבר מנוחה מהפילס שיש בשפע מכל ספר איכותי אחר.

לרובנו יש מושגים מוצקים למדי כמעט על כל דבר בחיינו. אבל איך נראים הדברים הללו עבור מישהו שהחברה מגדירה כשונה או כאחר?
וזו היא בעצם הנקודה המרכזית של הספר הנהדר, הנוגע, המצחיק והעצוב הזה.
יש כאן חוכמת חיים אחרת, יש כאן השקפה שונה ומיוחדת על דברים שאנחנו רואים בצורה כל כך מסויימת - יחסים בין אישיים, פחדים, אהבות, סדר יום, אוכל, לבוש ובקיצור כל הדברים הללו שמרכיבים לנו את החיים ונתפסים אצלנו בצורה מסויימת מאוד, שגרתית מאוד.
ופתאום יש מי שרואה את הדברים הללו בצורה אחרת, מקסימה ומרתקת והסיפור שלו, של מי שמוגדר בחברה האנושית כאדם לקוי, הוא סיפור נפלא על היכולות של מי שמוגדר כאדם נטול יכולות.
ואולי זה לקח חשוב מאוד שהספר הנהדר הזה מלמד - להקשיב לכולם.

"אנשים מבלבלים אותי"

כריסטופר בן ה15 הוא ילד חכם מאוד , מסוגל לחשב משוואות ארוכות ללא בעיות אך הוא אינו "נורמלי" הוא אינו מסוגל לשאת מגע אדם , הוא לא מוכן להסתובב במקום זר, והוא אינו יודע לפענח הבעות פנים.

כריסטופר הוא ילד אוטיסט ברמת תפקוד גבוהה,
אך עדיין הוא אינו מבין כיצד לפענח רגשות של אנשים.
הוא כנה בצורה בוטה , לוקח כל משפט בצורה מילולית ביותר .

באחד מטיוליו הלילים כריסטופר מוצא את כלב השכנה מושפד ע"י קילשון, והוא מחליט לחקור את האירוע..
במהלך הספר רואים את העולם מהעיינים של כריסטופר ומקבלים הצצה חטופה לעולם שהכל מסודר ברשימות הכל חייב להתבצע לפי דרך קבועה.

ברגע אחד סוער כריסטופר מאבד את האמון באביו ויוצא למסע , במסע הזה הוא מגלה עולם (שהוא לא בהכרח אוהב) לא הכי סמיפטי לשונה , אך עדיין הוא מסתדר .

אני נהנתי מהספר הוא כתוב בצורה קלילה מנקודת מבטו של כריסטופר וצורת החשיבה שלו מדהימה אותי .
אני ממליצה לכולם לקרוא אותו כי הוא בהחלט נותן זוית ראייה שונה .
ומי יודע, אולי בזכות ספרים כאלה אנשים יהיו יותר סבלניים כלפי השונה !

ספר מעולה, יוצא דופן ובלתי נשכח. לראשונה בחיי הצלחתי להבין באמת מה זה בעצם אוטיזם, ואיך מתחברים כל תסמיני התופעה זה לזה ומאיפה הם נובעים. לפחות לגבי האוטיסט מהסוג המתואר בספר (שאגב לא מוזכרת בו בשום מקום המילה הזאת, כמו גם תסמונת אספרגר).

אישית, אותי הנושא מרתק ולכן מצאתי את הספר מעניין מאין כמותו, על כל פרטיו – הן הקשורים לעלילה, והן הצדדים, הטפלים כביכול, כגון נוסחאות מתמטיות, חידות היגיון או רשימות משונות שהספר גדוש בהן. הספר, הכתוב בעצם כיומן שהילד כותב, מצליח להעביר לקורא באופן מדהים, גם בצורתו וגם בתוכנו, את חוסר היכולת של האוטיסט להבחין בין עיקר לטפל, חוסר העניין המוחלט ברגשות של אנשים אחרים, ההתמקדות בעולם הפנימי שלו ועוד מרכיבים המאפיינים את תופעת האוטיזם. כל פרט בספר הזה, בין אם קשור לעלילה ובין אם לא, הוא עוד חלק בפאזל המורכב והמסובך של מוחו ונפשו של הגיבור.

אנשים שאינם מתעניינים בנושא כלל, יכולים למצוא את העלילה הלא רציפה, ואת ריבוי הפרטים שאינם קשורים לכלום מתישים משהו, ומן הסתם צפויים לדלג עליהם, אבל בכל מקרה סביר שאם יתמידו, בסופו של דבר יהנו מהספר גם הם, כי בסך הכל מדובר בספר די קליל ולא ארוך מדי.

ספר ממש מעניין. ספר מאוד קליל, ממש זורם ונקרא בקלות ביותר.
הסוף לא סוף. מאוד מוזר ונפסק באמצע.

טוב, אני לא אתחיל לפרט מדיי איפה הייתי ומה עשיתי - רק אספר בקצרה שלקחתי "חופשה" של איזה שנתיים-שלוש, במהלכן הפנמתי בעיקר שתחרות הלייקים שנוצרה כאן בזמנו ושגרמה לכך שהביקורות פה עפו בטירוף ולא העניקו לחובבי הקריאה "האמיתיים" זמן נאות להגיב כיאות ואולי לפתח איזה דיון מעניין וארוך שרשור רחמנא ליצלן (ושהורידה לי את החשק בסופו של דבר) - לא אמורה להפריע לי כהוא זה, דמוקרט-ליבראל-הומניסט שכמוני (עדות עצמית ממקור ראשון) ושבדיוק כפי שהטפתי לתלמידיי במשך יותר מעשרים שנה, כך כדאי שאקיים בעצמי בבחינת "נאה דורש" וגו'... בקיצור : תעשו מה שבא לכם, זה לא בהכרח מחייב אותי וגם הפוך, גוטה, כמובן.

ברור שכל הזמן הזה המשכתי לקרוא, גם אם בסבבים קיצוניים של גאות ושפל, פגשתי לפחות שני כותבים-מגיבים שלא רצו לחשוף בפניי את כינוים באתר -כבודם במקומו- שרפתי לא מעט זמן ב'פרצוף ספר' עד שסגרתי ויש גם מלא עדכונים ברמה האישית אבל זה לפעם אחרת.

את הספר "המקרה המוזר" של מארק האדון הנחתי מזמן בצד בקטגוריה הדמיונית שיצרתי לעצמי - "ספרים לחופש". זה לא טולסטוי אז המוד אמור להיות אחר כבר בשלב ההכנות. מלא אנשים דיברו עליו ואני חשבתי לעצמי בלב, בהתנשאות אופיינית - "נו, טוב, העיקר שקוראים משהו"... נגיד, כמו שעוד יותר מלא אנשים דיברו על "50 גוונים של אפור", כולל כאלה שלא החזקתי מהם שקראו לבדם בלי עזרת אחד מהוריהם את -נניח- "איה פלוטו" או את "מוקי השובב" בסבנטיז. אתם רואים מה גיז'דור ב"סימניה" עושה לבנאדם ?... (עוד שלוש נקודות לכבוד אלון דה אלפרט, אני יודע שהוא לא אוהב שכותבים ככה).

לענייננו : ספר טוב "המקרה המוזר". קליל, מרגש במידה, מצחק במידה, לימד אותי שניים-שלושה דברים חדשים אני חייב להודות, גם על עולמם של ילדים אוטיסטים (למרות שכמה הורים שמגדלים ילדים נפלאים כאלה בבית לא הסכימו עם אף מילה בספר) וגם בהשכלה כללית, בנוי היטב, מתקדם לקראת קליימקס הכרחי, כל הפרקים העוסקים (זהירות ! ספויילר !) במנוסת הילד מבית אביו לבית אמו, 150 קילומטרים של מסע מבהיל ברכבות, לא נותנים לך לעצור דקה לענות לצלצול הסלולארי (דווקא אחלה' בקטע הזה - ראו להלן), הסה"כ היה שווה.

א-מה-מה ? לא יודע אם אני אוהב במיוחד את סיפורי המסגרת, "השטיח" שעליו נשען הסיפור המרכזי בשפת העיבוד המוסיקאלי, לא שיש לי ברירה כמובן, תמיד קשה להודות שאתה אידיוט או, יותר מדויק, שאתה אידיוט שמסכים לחיות באופן שתאגידי הענק מצפים ממך (ספויילר !!!) : אף לא אחת מדמויות המישנה מרוצה מחייה : ההוא אשתו ברחה ממנו עם השכן, הוא כנקמה יוצא עם אשתו של ההוא, חי איתה ימים של אלימות מופרעת, מעלים מבנו את עצם קיומה של אמו ובסוף חבל"ז; ההיא בורחת מבעלה, עוברת בין עבודות, מתנתקת מהבן שלה וכמעט נידונה לחיים של אומללות ועישון בשרשרת בחברת גבר שהוא לא פחות הילבילי ממנה; ההם (השכנים) - זרים, מפחידים וצרכני סמים - וככה זה נמשך עוד ועוד אצל כולם. האם ניסה בכך מארק האדון לומר לנו משהו על חוסר האונים של האיש הקטן אל מול הציוויליזציה האימתנית, שבמסווה של חדשנות, מודרניות ועוד כאלה מושגים אמורפיים מספר הגיאוגרפיה לכיתות ח' מפילה עלינו רק זרות וניכור ?! ואם זוהי אכן המסקנה המתבקשת גם אם היא פשטנית בטירוף - מה "רוצים" אנו מהאוטיסטים ?! השיטות שמלמדים אותם בבתי הספר המיוחדים הללו להתנתק מלאכותית מהעולם הסובב, מרעשים, מאנשים, מתנועה מהירה, משלטי ניאון מטופשים - ראוית כנראה -מה כנראה ? בטוח !- להילמד ולהיות מיושמות ע"י כולנו. ואולי בכלל אנו אנו האוטיסטים, שאיננו מכירים בצורך ההישרדותי הבהול-דחוף-קריטי הזה להתנתק קיבינימט ולחיות את חיינו כפי שנועדנו לחיות אותם ?!...