את חוות הדעת שלי אתחיל הפעם בזה שאומר להגנתי שאת דעותיי על ספרים אני אומר/כותב אך ורק אחרי שקראתי ו/או ניסיתי לקרוא אותם, וגם כשאני כבר מוצא משהו לומר על ספר כזה או אחר אני לא אוהב לגשת אליו בצורה נגטיבית, כלומר אם הדעה הרווחת עליו שהוא ספר בסדר, בכנות מי אני שאשנה משהו בסדרי עולם? זה להבדיל כמו שברחובות מסויימים לא מתאים לי לראות שלטי "אין כניסה" (מי מכם, בעלי רשיון נהיגה לא נתקל פעם במצב כזה שהוא פיספס מקום חניה אבל בכדי לחזור אליו הוא צריך לעשות סיבוב שלם? במקום לחזור מיד לרחוב שהוא יצא ממנו) אבל מי אני שאתחיל להוריד תמרורים איפה שנראה לי? הכי הרבה הרחובות האלה יהפכו עבורי כדברי המשורר ל"רחובות העצב החד סטרי" (אם לא אמרתי את זה עד היום: כמה שאני אוהב את אלכסנדר פן).
טוב, אתם מכירים אותי כמה שאני תמציתי, גם הפעם אני לא אלך איתכם סחור סחור. תהיה דעתי כזאת או אחרת אני חלילה לא חושב שמי שזכה בפרס צריך להחזיר אותו בחזרה (על הספר הזה כידוע אדף זכה בפרס ספיר 2013), קטונתי מלפסול את הסיבות שבעתין הוא זכה שאגב לא ידועות לי אבל לצערי, משהו בכל זאת עם הספר לא מסתדר לי. זה לא פעם ראשונה שאני ניגש ומנסה לקרוא אותו ויותר מזה זה לא הניסיון הראשון שלי לקרוא משהו של שמעון אדף בכלל. אני לא יודע מה איתכם אבל אני בדרך כלל נוטה לחשוב שאם משהו בקריאה של ספר לא מסתדר יש בזה בכל זאת משהו באשמתנו, הקוראים הלוא זה ספר שעבר עריכה (למרות שאני לא פוסל את זה שיש ספרים שהעריכות שלהם בעייתיות, אחרי הכל טעות נובעת מכל מיני סיבות וביניהם גם טעות אנושית של שיקול דעת) וכמובן חברי מערכת אחרים שהיתה להם השפעה על צאתו לאור, שלא לדבר על מעגל החברים הקרוב של הסופר. רק שנדמה שלא פעם כשסופר זוכה כבר לתהילה (בדרך כלל סופרים שעל העטיפה הקדמית של הספר החדש שלהם מוזכר ספר אחר שכתבו שזכה כבר לשבחים ועבר רף מסויים) מישהו כמו נרדם בשמירה, ולא שזה בהכרח המקרה הפעם. בכל זאת האשמה שרובצת עלינו, הקוראים היא שאנחנו לא יודעים לקרוא או יותר נכון להתאים את עצמנו, ואומר אחרי שכבר יצאנו לרוץ עם הסופר ברחובות דמיוניים מישהו מאיתנו לא תמיד עומד בקצב. אני לא יודע אם לזה התכוון הרוקי מורקמי ב-"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", עוד לא יצא לי לקרוא את הספר הזה שלו אבל אם הוא מדבר על השפעת הריצה על כתיבתו נראה לי שאני יכול להסכים איתו, כי לא פעם יצא לי לחשוב על זה שספרים בניגוד ליצירות אחרות שיוצאות בתבנית דיי קבועה לא תמיד יודעים איך להניח ולהפעיל אותם, ובכלל להבדיל מתקליטים, אלה אריכי הנגן הזוכים אצל כמה מאיתנו לעדנה חדשה (כי למה שנוותר על משהו לוגי עד שהוא הצליח לחדור כלכך לחיינו) לא תמיד מגלים באיזו מהירות להריץ אותם.
לעניות דעתי שם של הספר לא קליט, וגם הציור שעל העטיפה הקדמית שמשקפת את עלילת הספר לא משהו (סליחה, באמת). אני אוהב לקרוא ספרים שפונים למערכת האסוציאציות שלי ומעשירה אותה או לכל הפחות יש משהו בתוכן שלהם שמעודד אותי להמשיך ולקרוא אותם, בספר הזה לצערי לא רק שאף אחד מהדברים האלה אינו קורה אלא שהפרקים קצרים מדי (מה שבדרך כלל מבורך בעיניי) ונדמה כאילו אדף משתף אותנו בכל מיני מחשבות שעברו לו בראש בתקופה שהוא עסק בכתיבת הספר, לא בהכרח כאלה שמקדמות את העלילה ומה גם שלא מחשבות מלאות אלא שברי מחשבות שכאילו בסופו של דבר מרכיבים משהו שהוא הספר הזה. הצרה עד שזה קורה אם בכלל הקורא מאבד את הסבלנות שלו. אני נמצא בשלב כזה שאני לא יודע אם אני אמשיך לקרוא את הספר מהנקודה שהגעתי אליה, אם להניח אותו שוב לכמה זמן בצד ולחזור אליו כבר בשלב מאוחר יותר (ואז כמובן שאקרא אותו שוב מההתחלה). הבעיה הכי גדולה היא שכקורא שאספנות של ספרים היא כמו הרכבת פאזל בשבילו, הספר הזה הוא חלק שאני לא יודע איפה להניח אותו ואני אגלה לכם יש לי כבר קופסאת קרטון מלאה בספרים כאלה, כי אני אחד שלא מוותר על ספרים בקלות וגם לא עושה לעצמו הנחות וזאת למרות שאני מודע לכך שהחיים אחרי הכל קצרים ... אוף כמה שהייתי חריף הפעם (בניגוד להרגלי).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
